זה היה כשהייתי בת 5 לפי מיטב זיכרוני. הייתי בגן והגננת נתנה
לנו משימה להכין לב שמשקף את כל הדברים שאנחנו אוהבים. אני
זוכרת שציירתי בלב שלי את אמא, וגזרתי אותו קצת עקום. אני
זוכרת שרציתי לצייר את דני, אבל התביישתי שהוא יגלה שהלב שלי
רוקד כשאני לידו.

לא ידעתי מה עוד לצייר, ועד שנגמר הזמן, הבטתי בדני, בעיני
השקד הגדולות שלו, מאוהבת כמו יותר תמיד. את הלב שלי הוא כבר
גנב, זה היה כבר מזמן. כבר ביום שהגעתי לגן, הלב שלי היה אצלו,
תוך יומיים הפך לשלו. והוא חוץ מלמשוך לי בצמות, לזרוק עלי
חול, ולדחוף אותי במדרגות, לא התייחס אלי כלל. אולי רק זרק
לעברי חיוך מבוייש. תלינו את כל הלבבות על הקיר, את שלי צבעתי
בצבע כתום זוהר, צבע ילדותי שכזה, כי בכל זאת ילדה הייתי.

היום, אני אפילו לא מזהה מי זה דני בתמונות של הגן, והוא לא
באמת ממזר, יש לו שני הורים נפלאים. אבל עדיין יש כמה כמו דני,
שאוהבים אותי לעצבן, ומיום ליום אני רוצה אותם יותר, והם כבר
מזמן גנבו לי את הלב, ושכחו להחזיר, אם בכלל...