לקראת הולנטיין דיי, החלטתי לכתוב על משהו שמזמן רציתי לכתוב,
ולא כתבתי. לא כתבתי אותו גם כי אני לא ממש ביצעתי אותו. אז
מי שאני שאגיד לכם מה לעשות, ואני בעצמי לא עושה? בכל אופן,
בתקופה האחרונה, התחלתי ליישם את הרעיון. זה קשה, זה לא תמיד
קל, זה אפשרי, ואין יותר טוב מזה. לא לפגוע באלו שיקרים
לליבינו, בעיקר בזמן ריב, או בכלל ביום יום, בלי כוונה תחילה,
זו בין המשימות, שמניבות פרי הכי טעים שייצא לכם לטעום אי פעם.


איך אנחנו עושים את זה? זה לא ממש ברור. משום מה תמיד אין לנו
כוונות. משום מה זה תמיד נפלט בטעות. ומשום מה אנחנו תמיד
מצטערים על כך אחר כך אלך ואחת בקשות של תחינה, מחילה, וסליחה.
ובכל זאת, ברגעי האמת, אנחנו נשברים, פותחים את הפה, ונותנים
לצד השני את כל ההטחות ברצף, כמה שקשה, יותר טוב. מנגד, גם הצד
השני מתריס בפנינו אינסוף מילים, ואנחנו מחזירים לו בשליפת
הנשק הכי טוב שלנו, ופוגעים בו. שכחנו לרגע, שמולנו עומד מישהו
שיקר לליבנו, מישהו שאנחנו אוהבים.

אז מה עושים? הדרך הכי טובה שמצאתי עד כה, היא שתיקה, והשתדלות
של לא לריב. למרות שחיים ללא ריבים כביכול לא ממש טובים
מהאסכולה של כל הפסיכולוגים, אבל למה בכלל לריב? אפשר לדבר,
בארבע עיניים, מילים שקולות, ואחר כך להוציא את כל העצבים,
בזריקת אבנים בואדי, או משהו כזה. כל פעם שאמא שלי עצבנית, או
איך שהוא בחרה לריב איתי, כי הכל הרי עניין של בחירה, למדתי
סוף כל סוף, לשתוק! לשתוק, להעלם במסתוריות מזירת הקרב, לחדר
או לבחוץ, ולא לתת לה להיות שק חבטות שלי.

מילים נועדו בשביל לדבר, לאהוב ולא בשביל לריב. בינתיים זה עבד
ממש טוב, ויום למחרת היא זו שבאה לדבר איתי. יצאתי מלכה, "ההר
בא למוחמד". לא שאז הכל נפתר, כי אין באמת פתרון קסם לחילוקי
דעות, או כל מיני זרות ושונות. הרי אנחנו שונים זה מזה, כל אחד
עם הטעם שלו. זה בסה"כ עניין של תבלינים, אז תפדרו במעט דבש,
במקום באמירת דברים חריפים מאוד.