[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קרן איי
/
משעולי חיוכים

השנה היתה 1987. הייתי אז בת 6, גרתי עם אמא בקריות, הרחק
מהמשפחה, הרחק מאבא שלי ומשפחתו. אמא היתה עובדת עד מאוחר כל
יום, וגיסתה החדשה היתה הביבי סיטר שלי. בן דוד שלי שהיה
בגילי, נשאר בגן, ואני עליתי לכיתה א', בגלל שאני ילידת דצמבר,
וגם כי לא ממש היה לי כבר מה לעשות בגן. דודה שלי הזו, היתה
משפילה אותי בכל הזדמנות שיש, ובשבילה הייתי סרח עודף. אמא שלי
חיה בזמנו על ממלכה אחרת, אי שם בעבודה עד השעות הקטנות של
הלילה. לא הכרתי מציאות אחרת, ולהיות "טיפשה" מהמניין כמו
שדודה שלי עשתה אותי, זה היה חלק מהחיים.

את אבא שלי ראיתי לעיתים רחוקות, בעיקר באותם פעמים אחרי כמה
חודשים שאמא שלי היתה מתקשרת אליו שיבוא לראות את הבת שלו. גם
בעניין של דמי המזונות היא היתה צועקת עליו שישלם את ה-300 ש"ח
העלובים שהשופט הצליח לסחוט ממנו כשהם התגרשו. אני הייתי
אינסופ פעמים באמצע, בינו לבינה, והרבה פעמים הייתי צריכה לומר
להתערב ולבקש מאבא שלי שישלם את דמי המזונות, יקנה אולי איזה
נעל וכך הלאה... אשתו החדשה לא רצתה שום קשר איתי, ועם עברו
הרחוק. אמא שלי התעקשה כאגוז קשה ולא ויתרה על הקשר ביני
לבינו, ואני מודה לה על כך.

השנה היתה 1987, אחות של אמא שלי זכרונה לברכה, התאבדה. האחות
שהיתה מוערצת על כולם, הדודה שכולם אהבו וחיכו לבואה, השושן
הצחור של המשפחה הלכה לעולמה. אני זוכרת שהיא היתה מקריאה לנו
סיפורים מהתנ"ך ביצירתיות שכזו, ואיך שהיא תמיד באה עם חיוך
ענקי, ועם מתנות לכל הילדים, לא שכחה אף אחד. לי לא ממש היה עם
מי לדבר על זה. אבא שלי היה רחוק ממני, אמא שלי אמנם היתה
קרובה אלי, כי גרתי איתה, אבל המרחק הנפשי היה גדול. עד היום
אמא שלי סגורה ריגשית ואני לא מאמינה שכבר אפשר לשנות אותה.
אצל דודה שלי שאצלה הייתי מידי יום, כלל וכלל לא היה מלא לדבר
על הנושא. ואני, הבת היחידה של אמא שלי, צריכה להיות הכי בוגרת
שרק אפשר, ולעזור לאמא שלי. כולם שכחו שאני עוד ילדה.

התחלתי כיתה א, הדחקתי כל מה שיכולתי על המאורע, והייתי הכי
הכי בוגרת שאני יכולה. שנתיים לאחר מכן עברנו מהקריות, בגלל
בעיות כלכליות, התקרבנו שוב למשפחה, כשנחתנו בביתם של דודים
שלי, ואחר כך בביתם של סבא וסבתא שלי. בית ספר חדש, עיר חדשה,
בית שלא שלי, אבא שעכשיו קרוב אלי, פתאום אחים חדשים בני 3
ו-5, ופרידה מבן דוד שלי שאיתו ביליתי מידי יום, פרידה מהחיים
הקודמים. פתאום הכל היכה בי. אמא שלי לא היתה ממש לידי בשביל
להסביר לה, המשפחה שגרתי איתה לא היתה ממש מוכרת לי. מבחוץ
התנהלה הצגה שאצלי, ואצל אמא שלי הכל בסדר.

הייתי בת 8, שנתיים אחרי ההתאבדות קלטתי לדאבוני הרב שדודה שלי
האהובה נפרדה, שאמא שלי לא ממש כאן, שאבא שלי כאן ורחוק כל כך.
שאני צריכה לשים מסיכה ולחייך, ולעזור, ולאהוב, ולהסתיר את
האמת שקשה לי, שאני בודדה, שעצוב לי בנשמה. הדחקתי את המציאות
הנוראה כמה שאני רק יכולה, והלבשתי חיוך על הפנים. הצחוק שלי
הלך לעולמו. עד היום לא נשמע בו קול שאני צוחקת. זה היה העונש
שלי על הבריחה, על חיוך מאולתר.

בכיתה י', מכורח הנסיבות, ניתבתי פעם ראשונה בבית הקברות. סבתא
שלי זכרונה לברכה נפטרה מסרטן בהפתעה גמורה, לאחרייה סבא שלי
נפטר משיתוק וסיבה, לאחרייה ניתוח אפנדציט... שנה לא נחמדה. כל
העבר חזר בחוזקה, הטיח כמו ברד הנופל מהשמיים. הדמעות שלי גם
הן היו שקטות, כמו החיוך. הפעם חייכתי את החיוך ההפוך, עם הפן
העצוב. אין עוד לאן לברוח, הכל כבר כאן, כל האמת שהדחקתי ורדפה
אחריי שנים, הצליחה לתפוס אותי לא מוכנה.

בכיתה י"א, הייתי אז בת 16, 10 שנים לאחר מכן, אזרתי אומץ,
ובאזכרה ניגשתי לבית הקברות. לקבר של דודה שלי. סבתא שלי
התנהגה כאילו זה רק קרה הכל. תחושת האובדן ששררה במקום העידה
כמה זה קשה לסלוח לבריות על בת שנלקחה, דודה אהובה, מלאך מיוחד
שכזה. נפשי רעדה. פעם ראשונה שראיתי את סבתא שלי בפרץ דמעות
שכזה שלא נפסק. כל כך כאב לי, כל כך רציתי ללכת, כל כך רציתי
להישאר. זכרתי איך כשהייתי בת 8 והיא נפטרה, ועל המצבה פתאום
גיליתי שבכלל הייתי בת 6, והשנה היתה 1987, ולא כפי שזכרתי.

חזרנו כל המשפחה לביתה של סבתא שלי. התחלתי לדבר עם בנות דודות
שלי, שזכרתי איך היא נפטרה רק כשהייתי בת 8, ובעצם הייתי בת 6.
מסתבר שאני לא היחידה מבין ילדי המשפחה, ובעצם כולם, זכרו
כאילו היא נלקחה מאיתנו רק שנתיים אחרי שזה קרה. כנראה שברוחה
היא היתה עדיין איתנו, מקריאה לנו סיפורים מהתנ"ך, זכינו
להשגחה קסומה שלה. חשבתי על זה רבות מאז, זכרתי כמה שהיא היתה
מחייכת, והתחלתי לחייך שוב חיוך אמיתי בזכותה.

תודה למי שקרא עד לסוף. המציאות היא הרבה יותר טעונה ריגשית,
אבל הצעדים להתפרקות מתחילים בחיוך אמיתי קטן ושלב אחרי שלב.
כרגע זה מה שאני יכולה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מחר יוצאת
טיטאניק2 להפלגת
הבכורה שלה- כל
האקסים שלי
ניכנסים חינם.
תינהרו
בהמוניכם!


מרירה פחד


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/3/05 1:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קרן איי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה