הוא בכל פעם שהוא רואה את המכונית שלי, הוא מחכה לי ליד השער
עם גאווה גדולה בלב.
היא כל פעם שהיא יודעת שאני אמורה להגיע, היא עומדת בחוץ ומחכה

רק שאחנה.
הוא ברגע שהוא רואה אותי יוצאת מהמכונית, משתולל בהתלהבות.
היא ברגע שהיא רואה שהחנתי את המכונית, היא צועקת "יש! יש! קרן

באה!"
הוא ברגע שאני פותחת את השער, מסתובב סביב עצמו ורוקד מרוב
שימחה.
היא ברגע שאני נכנסת דרך השער, היא רצה אלי מהמדרגות בהתלהבות

ומחבקת אותי חיבוק גדול גדול, כזה שאי אפשר לשכוח.
הוא ברגע שאני נכנסת קופץ עלי, ומנסה לתת לי נשיקה בלחי, רטובה

ולחה עד כאב.
היא אחרי החיבוק הבלתי נשכח מציפה אותי בצרור נשיקות בכל מקום

שרק אפשר.
הוא אוהב ויאהב אותי לא משנה מה... גם אם אני לא מתייחסת אליו
ממש.
היא גם אוהבת אותי בכל מצב שרק אפשר, אני כועסת, אני בוכה, אני

צוחקת... היא תסלח על כל מה שהיה, תגיד שזה שטויות ולא נורא,
ותאהב אותי כמה שרק היא יכולה.
הוא יתבכיין עד שהוא יקבל צומי ממני...
היא תתקשר מיליון פעם, ותשאל מיליארד פעמים מתי היא רואה אותי

שוב.
הוא אוהב אותי מאוד, יותר מאשר אוהב כולם.
היא אוהבת אותי מפה ועד אינסוף של היקום בכלל.

הוא הכלב שלי, והוא תמיד שם.
היא אחותי, ופה כבר מדובר לנצח בקישרי דם.

ולי כיף שיש משפחה כזו נפלאה... ועוד אחות כמוהה, קצת יותר
קטנה,
ועוד שני אחים גאונים ויש אותי הבכורה... ואבא שלי ואשתו ואמא
שלי
ובעלה וכלב בגינה... וזה כיף לדעת שאוהבים אותי כל כך.

ואני אוהבת אותם יותר מכולם.
משפחה זו אהבה, למרות שהרבה פעמים לא קל איתם בכלל.