.1
ילדה קטנה מעופפת מחוץ לחלוני.
היא מרפרפת עם שפתי הבמבליק שלה
על השערות השקופות של הירח,
חושפת את כיסוי החרסינה שלו.
היא לא מתכוונת לגרום לו לבכות.
גשם יורד על שני פמוטי החלב הלבנים
שנמסים בשקט מתחת לשמלה.
היא צריכה שמישהו יראה לה איך להתרחש
בתוך החושך. משהו
קר נוגע לה בגב.


.2
ילדת הבמבליק שלי מבקשת שאפסיק לכתוב
עליה שירים. נשרו לה כל השיניים
ועכשיו יש לה רק ענבים ירוקים
מנצנצים בביישנות בתוך הפה הסגור.
מחוץ לחלוני היא מחליטה החלטות:
מעכשיו היא משוררת
כמוני. היא רוצה לראות את העט שלה
יוצר משמעויות קטנות.
המילים שלי בעיניה הן חיות מדוכאות
כלואות בסורגי השורות,
היא מודיעה שתכתוב רק
        באלכסון.
היא תטבול את הקוקיות הארוכות שלה בדיו
ותכתוב שיר על קיר חדרה הישן. כשתסיים,
תשלח יד לתחתונים
ותוציא משם אימא מפוררת
וארבעה אחים קשים וקפואים כמו קוביות קרח.

(אין לה רצון לחזות בחילופי העונות.
היא יודעת לנשום רק בלילה.
בימים היא הופכת לאילן ארוך שתול באדמה
שחושב על דברים רחוקים ובהירים.)


.3
ילדת הבמבליק שלי לא מתבגרת לעולם.
זה סרט האימה של שתינו בלבד-
בשביל כל האחרים היא ענן ספוג.
הם לא רואים את פניה תלויים
בשמיים, כמו פנס רחוב.
הם לא מרגישים את ההזיות שלה
מזדחלות להם במעלה העורף.
הם לא שומעים אותה צורחת,
נושרת מטה
ביום שהיא מגלה
שאין דבר שמחזיק אותה עדיין באוויר