כל מה שהקנגורו הזה באמת רצה, היה לרדת מדרגה אחת למטה. אך
כל פעם שהיה מנסה לעשות את הצעד הקטן הזה, הייתה יוצאת לו
קפיצה נורא גדולה, ומבלי שהרגיש כבר היה בתחתית גרם המדרגות.
אז היה עליו לעשות את כל הדרך חזרה לנקודת ההתחלה, שם למעלה.

  שעות על גבי שעות היה מתכנן את הצעד הקטן הבא, אל המדרגה
האחת שלמטה, היכן היה עליו להניח את רגל ימין, ושמאל, מה לעשות
עם הטלפיים ובאיזה עצמה בדיוק לקחת את התנופה. אבל כשכבר היה
ניגש לקצה ומנסה לרדת, הוא היה מוצא את עצמו חולף במהירות על
כל המדרגות האלה בדרכו למטה.
 
  עוברי אורח שהבחינו בקנגורו קופץ כך חשבו בלבם איזה קנגורו
אמיץ הוא, וכמה היו רוצים להיות מסוגלים לעשות קפיצה כמוהו.
חלקם היו עוצרים נפעמים ומוחאים לו כפיים, מעודדים אותו
להמשיך.

  אבל הקנגורו הזה לא הרגיש אמיץ בכלל (קפיצות גדולות באות
לקנגורו-ים בקלות). כל מה שהוא באמת רצה ולא הצליח היה לרדת
מדרגה אחת קטנה למטה, צעד שלרב עוברי האורח היה מובן מאליו. הם
היו עושים אותו יום יום מבלי להרגיש או להקדיש בו מחשבה, ואילו
הקנגורו הזה היה צריך לעבוד עליו ממש קשה.