כשאני מביטה בעיני האדם
אני, כאילו, חודרת לתוך ישותו;
רואה הכוכב המסמן את הדרך לנפשו
ואני מנסה לחדור מבעד שער נפשו.
כשאני מביטה בעיני עצמי
אני מגלה את שאחרים רואים בי
ואינני מצליחה להדחיק
את שעיניי העצובות מביעות.
זו אני שתמיד חיפשתי כוכבים מנצנצים-
לראות את היפה בחיים,
ועכשיו שקעתי אל העצבות ומזילה דמעה
שאולי גם לאחרים אני מכאיבה,
וזה עושני עוד יותר עגומה.
מחליפה השתיקה המנקרת בלבי
את שנבצר לומר מרחשי לבי;
רגשותיי קשים להסבר
ולא נותר אלא להביט על כוכב אחר
עם מנגינה פנימית
הפורטת על עוד מיתר בלב,
אך שוב זולגת דמעה
ומשתלטת השתיקה.
13/02/04 |
