התעוררתי חנוק. שנים אני אוכל חטיפי אנרגיה ועדיין אני נראה
כמו מטאטא שצימח ידיים. לא הייתי מסוגל להרים תיק בית ספר
באוויר גם אם הייתי מגדל כנפיים. האוויר בחוץ היה כמו טרפנטין.
אתה משתמש בו כדי לנקות את עצמך, אבל יודע שאחר כך תסריח כמו
איזה בן זונה שלא התקלח שבועיים. הגנבתי אליה חיוך מאולץ והיא
אמרה שהשיניים שלי יפות כשאני מחייך. נו בטח, הפה סגור. רק
השפתיים מתוות חצי סהר והצהוב של השיניים אכולות הטבק נשאר
בפנים, רחוק מהעין, כמו שתמיד רציתי בכדורגל אבל אף פעם לא יצא
לי. שנאתי אותה באותם רגעים. כל דבר שהיה על הגוף קיבל משמעות
שלילית- הצמיד שהיה לה על פרק היד, זה שקניתי לה במשכורת
שעשיתי בפרילאנס באיזה מקומון מצ'וקמק, היה מתאים לה הרבה יותר
כחוט שנקשר לבוהן הרגל על ידי סניטאר רוסי לא מגולח, חשבתי,
חייכתי. הצהוב יצא החוצה והיא אמרה שהחיוך שלי תמיד הרתיע
אותה.
התנעתי את המכונית. פחחחח. המנוע חרק כמו ציפורן של מורה על
לוח. בית ספר אף פעם לא עשה לי טוב.
''מה את רוצה לעשות היום?''
''לא יודעת, העיקר שיהיה מעניין.''
"מותק, כאן זה לא ספר של בולגאקוב. זה חולון."
''ספר של מי?'' היא אמרה, והצליחה למצוא את ההגדרה לחולון, זאת
שתמיד חיפשתי.
נתקענו ברמזור. מצד ימין דיונות שופעות ושוממות שכשהייתי ילד
שאונן על תמונות עירום מודפסות הבטיחו שיבנו שם איזו קריה,
ומצד שמאל בובה של ינשוף שמחייכת אליי, מצביעה לכיוון מוזיאון
הילדים ומזכירה לי שהיום אני כבר לא מאונן על תמונות, אלא על
סרטי וידאו.
כשהרמזור התחלף לירוק המנוע כבה. החרחור נעשה חרישי יותר
ויותר, המצערת שנסחטה עד דק השמיעה רעשים של קורבן של החונק
מבוסטון- בהתחלה הוא עוד משמיע רעשים, אבל ככל שנוקפות השניות
הכל הולך ומתעמעם.
מאחורה נשמעות הצפירות, מאזדה עם גימור של מכונית מירוץ חותכת
מימין ומסבך הדציבלים של הטראנס אני שומע איזו קללה בעיראקית.
אני לא מבין עיראקית, אבל קללות אני מבין מצוין.
העיגול האדום בקצה הסיגריה מאכל לאט אבל בטוח את האפר והיא
מתחילה להשתעל. שתשתעל הבת זונה, חלום הסינטציה קיבל משמעות
ממשית והרוע קסם לי יותר ויותר.
''אני לא יכולה עם הסיגריות שלך יותר."
''ואני לא יכול איתך.''
''אז אולי כדאי שאני אלך.''
''אולי.''
היא ניסתה לפתוח את הדלת, חריץ של אוויר מחניק חדר מבעד לדלת
שנפתחה מעט, ומיד נשמעה צפירה עצבנית. היא לא העזה לצאת. היא
תמיד הושפעה מלחצים סביבתיים. אני חושב שזו הבעיה בקשר שלנו.
''אז מה? נראה לי שנתקענו ביחד',' אמרתי וחייכתי.
''תצחק, תצחק. אתה לא מסוגל לקחת כלום ברצינות.''
הרדיו ניגן את every breath you take ורציתי לשבור לסטינג משאף
על הראש- שלא תנשום, שתפסיק.
''איזה שיר יפה, חבל שאנחנו לא מסוגלים ליהנות ממנו.''
''מה יש לך? אני מפריע לך ליהנות?''
היא קיבלה את ההמלצה והחלה לזמזם ולהניע את הירכיים החשופות
שלה לצלילי בלדת הפופ המזעזעת. תמיד העדפתי את הסטונס.
''נו, תסע כבר.''
''אני לא יכול, הרמזור אדום'', אמרתי, מתעלם מהמנוע, ושוב
חייכתי.
''תצחק תצחק'', היא אמרה, שילבה זרועות ונראתה כמו ילדה בגן
אחרי שהמורה אמרה שהציור שלה לא יפה מספיק.
''טוב, אני אסע'', אמרתי, התנעתי את המכונית מתוך ידיעה שיש
יותר סיכוי שהרבי מילובאביטש ימצוץ לי בשירותים של הקולנוע
מאשר שהמכונית תחזור לחיים. לחצתי במהרה על דוושת הגז והסובארו
84 המקרטעת קיבלה מבער של פרארי שומאכר- על יציאה כזאת מהמקום
היו מפנטזים בקבינט לקראת פינוי ההתנחלויות.
''אתה משוגע!'' היא צעקה, הרוק שלה ניתז עליי.
''אמרת לנסוע, לא?'' אמרתי, צחקתי בקול רם. שוב השיניים
הצהובות.
''אני רוצה לרדת'', היא אמרה, בקול מתחנחן ומאנפף. הושטתי את
היד ופתחתי עבורה את הדלת בעודנו בנסיעה. שוב הגיחה מכונית מן
הצד, מתערבת לנו בחיים, ומונעת ממנה לרדת. הסביבה עדיין
לוחצת.
כעבור 10 דקות הגענו לתחנה הסופית. היא הוציאה את הגופה שלו
מהאוטו וקברה אותו בדיונות החשופות, ליד שיחי הבר העצובים.
''הוא היה כלב טוב'', היא אמרה כשהיא חזרה לאוטו.
''אני יודע, אבל עכשיו יש לנו אחד חדש'', אמרתי והנחתי את היד
על שערה, מנסה לנחם ככל הניתן.
''באמת? יהיה לנו כלב חדש?''
''כן, הנה, תראי", אמרתי, נגעתי קלות עם האגודל על ראשו של
הכלב שעל הדשבורד וצפיתי בהנאה בעודו רוטט למעלה ולמטה כמו
ויברטור סורר.
''אתה לא יכול לקחת שום דבר ברצינות, הא?'', היא אמרה, ואני
נעלבתי עד עמקי נשמתי. אני? לא יכול לקחת כלום ברצינות? על מה
לעזאזל היא מדברת?
הגענו הביתה, החנתי את האוטו, עליתי למעלה והיא הידקה את צינור
הגומי לזרוע החשופה שלה. אחרי כמה שניות היא דקרה את עצמה במחט
ואני ניסיתי לפזול הצידה, אך לא הצלחתי. אני לא לוקח כלום
ברצינות, והיא לוקחת סמים. רצינית.