זה מתחיל כשהעין קולטת שהכל מתכסה בהרבה מאוד צל. כשהצל מתארך
ומתארך אז שמים לב שכל הצללים פונים לכיוון אחד ובכיוון השני
הכדור הצהוב הענק הזה מתגלה, בעצם, הוא תמיד היה שם אבל רק
באותו הרגע שמים לב אליו. הצללים האלה... זה נראה כאילו כל
העצמים בעולם משתחווים לשמש או מפחדים ממנה.
הגוון נעשה כהה יותר ויש הרגשה חגיגית, כאילו משהו גדול הולך
לקרות. אפילו בתל אביב, במקום שכולם רצים וממהרים כדי להספיק
לנגוס עוד ביס מהחיים, משהו בכל זאת נעצר.
השמיים מקבלים בכל רגע גוון אחר: כחול, סגול, ירוק, וכשהשמש
נוגעת באופק מתחילה האקסטזה.
שניה אחרי שניה הארץ נוגסת בשמש חלקים, חלקים, ואז נקודת המבט
מגביהה, ואני קולטת באמת שהיקום הוא ענק. קמצוץ אור אחרון
ו...
כלום. ריק. הצבע הצהוב נעלם ונשאר רק הכחול-סגול הזה שמתכהה גם
הוא והופך לשחור.
בתל אביב מדליקים הרבה שמשות קטנות על עמודים אבל זה לא אותו
דבר.



אני ותומר בים. "כבר מאוחר" אני אומרת לך "עוד מעט יחשיך". "רק
עוד קצת, בואי נראה את השקיעה" עונה לי ומסתכל על השמש, מחכה
שהיא תבלע באדמה. אני מסתכלת עליך, העיניים שלך פקוחות
ומתרגשות ואני יכולה לראות את השמש דרך העיניים שלך וגם להרגיש
את הלב שלך עולה למעלה. אתה מחייך ושותק.
ואז זה נגמר, ואתה מסתכל עלי, נותן לי נשיקה ולא אומר דבר.




המעבר בין היום ללילה תמיד קורה בהדרגה. הוא עובר בין כל
הגוונים של הכחול ובין כל האורכים של הצללים עד לשחור מוחלט.
במעבר הזה אני תמיד מרגישה עצב גדול או אהבה.



כשחושבים על זה טוב, השקיעה לא מתרחשת בזמן מסויים. יש שקיעה
אחת שזזה על הגלובוס ממקום למקום ובכל רגע מקום אחר בכדור הארץ
חווה שקיעה. בכל רגע אנשים בעולם חווים עצב גדול או אהבה.