את המשפחה של אבא מעולם לא אהבתי, הם היו פולנים מדי, מרוחקים
מדי, קרים. גם כשסבתא הייתה נותנת לי נשיקה בלחי, הייתה לי
הרגשה שהיא עושה את זה כי ככה חינכו אותה. המשפחה של אמא הייתה
שונה לחלוטין, הנשיקות והחיבוקים היו כנים, הייתה הרגשה של
חום, של אהבה. במיוחד אהבתי לבקר את סבא, לחבק את הגוף הקטן
שלו ולצחוק כשהיה מוציא לי מטבע מהאוזן, למרות שראיתי את הקסם
הזה כבר אלפי פעמים. סבא אהב לספר לי סיפורים, כאלה שהמציא
וכאלה שקרו לו באמת. במיוחד אהב לספר לי סיפורים מצחיקים, כי
הוא אהב לראות את החיוך שלי.
לפני שנתיים הייתה הפעם האחרונה שביקרתי אותו. נכנסתי לסלון,
כפי שתמיד הייתי עושה, ונישקתי אותו. הוא הביט עליי במבט מוזר
שלא הצלחתי לפענח באותו רגע, אמר לי שלום ושאל לשלומי. אמרתי
ששלומי טוב ושאלתי לשלומו חזרה. הוא לא ענה, פשוט בהה
בטלוויזיה. סבא שאל לשלומי חמש פעמים באותו ערב, למרות שעניתי
לו בכל אחת מהפעמים. היה נראה כאילו ראה אותי בפעם הראשונה
באותו יום.
כמה ימים לאחר מכן אמא לקחה את סבא לרופא, שעשה כמה בדיקות
וקבע שסבא חולה באלצהיימר. הקביעה לא הפתיעה אף אחד, לכולנו
היו את אותן החשדות.
מאז, בכל פעם שההורים שלי ניסו לשכנע אותי לבוא לבקר את סבא,
מצאתי תירוצים לא להגיע: שיעורי בית, עבודה, חברים, סרט טוב
בטלוויזיה. אחרי שנה הם הפסיקו לנסות.
אתמול, ככה אמא סיפרה לי, סבא שלי השתין על התנור, כמו שאני
עשיתי כשהייתי בן שנה וחצי. מתברר שזה היה שיפור במצבו,
לאחרונה, הוא לא זכר שעליו ללכת למקום כלשהו כדי להשתין, ופשוט
היה משתין על עצמו. לו הייתי שם, הייתי יכול לצלם את זה
ל"פספוסים" ולזכות במכונת כביסה, שעליה אוכל להשתין כשאני
אזדקן.