אזעקה, צפצוף עולה ויורד. ניזכר במלחמת המפרץ ומגחך, איך פחדתי
אז. הכול שטויות. דיי כבר עם הרעש הזה, אני מרגיש כאילו עור
התוף שלי יתפוצץ עוד מעט. הגוף נדרך כמו גם הנשק, והראש כבר
מריץ מחשבות אפורות - שחורות.
אני רץ ! אין זמן ! הכול לפי התדריך. מגיע לנקודה שלי . מוצא
מחסה תופס עמדה. רגע של שקט...
צריך להתמקד,למצוא את הפוקוס, להתכוונן עם האינסטינקט החייתי.
הצייד והניצוד משחק פרה - היסטורי עתיק יומין. צריך לחשוב על
לדפוק את המחבל. להכניס אותו בין כוונות ו-בום. צריך לחשוב על
'להסתער קדימה' ועל 'לא משאירים פצועים בשטח' לחיות את המיתוס,
אבל חושב רק עליך.
מוזר איך ברגע כזה שכל התדריכים והאימונים האין סופיים אמורים
להיות בקדמת הראש. ברגע שפעולות אמורות להתבצע אוטומאטית.
שהחיים והמוות תלויים בעשירית השנייה של אינסטינקט, עולה לי גם
את בראש, ולא רק עולה - דיוקנך גודל וגודל בעיניי רוחי ומסיט
הצידה כל מחשה אחרת.
באמת מוזר, לא ידעתי שאת חשובה לי כל כך. כן! את חשובה לי, אני
משחזר את המשפט במוחי. אני כבר יודע מה אני אעשה כשאחזור. את
הארוחה שאבשל לך. את הנרות שאדליק לך.
מוזר שבמצב כזה של חוסר אונים, מצב תינוקי כמעט, את מצטיירת לי
בראש.
'הכניסיני תחת כנפך' אני מתענג על המחשבה. ופתאום כאילו התמלאה
משאלתי אני מוצף בחומך. נשטף מתחת לאפוד בחום לא מובן. גל עז
של רגשות פורץ החוצה מליבי אדום וחם - דם! ממני ?! ... ואני
נופל. נופל כאילו בהילוך איטי. נופל ונופל ופוגע בקרקע. קשה
לנשום, העולם נהיה אפור- שחור אך עיניך בוהקות ככוכבים. יריות
ברקע מתמזגות עימו ומתעממות. שקט, שקט. פניך מול פניי ברורות.


הוואלס האחרון שלי כאן איתך.