באותו היום הייתי לבד
השמש הייתה באמצע השמיים ואני הייתי עצבני כמו אוהד של בית"ר
ירושלים.
התקרבתי אל הקיוסק של משה ולפני שמישהו שם לב חטפתי שקית של
במבה והסתלקתי משם.
שיילך להזדיין המשה הזה ושיילכו כולם להזדיין.
מאז שנולדתי כל ה"יעני" חברים שלי רק מנצלים אותי.
שימי, תביא פה, שימי תיתן שם, שימי תתחלק, שימי שימי שימי!!!
יאללה! מה קרה?!
נמאס לי שמנצלים אותי כל הזמן!
בני זונות!
במיוחד המשה הזה... יימח שמו וזכרו!
את כל הכסף שלי השקעתי בקיוסק המזדיין הזה! ומה קיבלתי בתמורה?
כלום!
משה אמר לי: "שותפים שותפים" בטח שותפים... בשנה הראשונה, אחר
כך, דפק אותי!
העיף אותי בעדינות מהעסק. עשה לי תרגיל מלוכלך!

כל יום אני בא אליו לקיוסק ועושה לו את המוות. יורק לו על
המשלוחים של הלחמניות, מרים לו פקטים של סיגריות, שולח ילדים
קטנים שיפוצצו לו את הקיר גבס באבנים!
שילמד מה זה לדפוק את שימי!
ואתמול גם אני עשיתי לו קטע מסריח... מזה מסריח... כמו דג
מקולקל!
סידרתי לו רומן עם מס הכנסה...
איך עשיתי את זה? בוא נגיד שיש לי קשרים...

ומצדי שיקרא למשטרה כל פעם, מצדי שיוציא צו הרחקה! לי כבר אין
מה להפסיד. רויטל עזבה אותי ולקחה גם את הילד. ואפילו אמא שלי
כבר לא רוצה לראות אותי.
ישן על ספסל... כמו כלב... אין לי כלום!
והכל בגלל החברים המזדיינים האלה.
אבל איך אומרים? יום דבש יום בצל.
אני עוד אקום על הרגליים ואשיג את הכל בחזרה.
את רויטל, את הילד, את הבית, את האוטו...
והחבר'ה האלה עוד יחטפו ממני.
כי עם שימי לא מתעסקים!