|
לפעמים
אני רואה את שבירת הרצף
את גלי הרגש השקועים
בחיק אניות התת מודע
טבועות,
מונחות שם
לבד
אצות הנפש רצות מתרוצצות
מלטפות חמוקי ספינות בודדות
שקטות
הפוכות על צידן
כמו פסלים דמומים
בחושך העמוק
באוויר הריק
מתרוצצות נקודות
קרעים של חלומות מתעופפים
עם זנבות אש של כוכבים
במרחק שנות אור
מעבר למהירות האור
שורפים את עצמם למוות
ואין רואה
אבנים מתגלגלות כמו רגעים
שאין להם נצח
ורק השעה יפה להן
והם נמוגים
אל כוכי זיכרון שלא פג תוקפו
נימוחים אל תאי העור
מתיישבים בזויות העין
הקפואה |
|
|
פעם, הילד חירבן
גליל שהיה כל-כך
רחב שהוא לא ירד
באסלה. זה לא
שהאסלה נסתמה,
הגליל פשוט לא
ירד.
מה שעשה הילד
הוא לתת לחרא
שלושה ימים
להתפרק ולהתמוסס
במים (תוך שהוא
משתין על החרא
מדי פעם ומוריד
את המים כשלוש
פעמים ביום)
ולאחר מכן החרא
ירד.
מתוך "1001
סיפורי חרא"
מאת הניזר
מטליסמן.
מתוך תת הפרק
"סיפורים שאפשר
ללמוד מהם" בפרק
"הילד הזה הוא
אני". |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.