כשזה קרה בפעם שניה
באתי יום אחרי לכיתה,
היה לנו טיול שנתי
ולא ניחשתי שכך יגידו לי.
היועצת הסתכלה המומה
"לימדי למבחן בעוד יומיים" אמרה,
כך תעסיקי את עצמך, חייכה
ואני בתוכי רק צורחת ובוכה.
המחנכת הייתה בהלם
היא לא חשבה שזה יקרה בביה"ס שלהם,
ושהתקרבנו אחת לשניה, הייתה הבנה
ואני בתוכי רק צורחת ובוכה, אבל תודה.
משרד החינוך, אותם לא מעניין, הרי מה זה קשור אליהם
שיש תלמידים בזמנים קשים שצריכים עזרה בלימודיהם,
והם לא נותנים בכלל עזרה
ואני רק צורחת ובוכה.
ההורים בכלל לא עוזרים
חושבים שאני זונה ורק מחמירים,
כל כך עיוורים שלא נותנים אפילו תקווה
ואני תמיד בתוכי צורחת ובוכה.
מתי תעזרו לי?
שיר על הכאב היומיומי הראשוני שנאנסת יכולה להתמודד כאשר אין
לה אנשים לצידה... |
