אנו חיים בין גדרות ללא בית,
מתהלכים בחצר כה גדולה.
מלמעלה היו שקבעו את דרכינו
מתפתלת היא יורדת ועולה.
ישנם שמוצאים את דרכם
בשבילים צדדיים וצרים.
אנשים אלו הינם,
מוזרים או בעיניי רק זרים.
אין השבילים מפריעים לי
רק הגדרות להזיז אבקש.
ללכת בדרך מסומנת זה בסדר
אך אין צורך בתחמושת או אש.
לבסוף יגמר בשבילי המסלול
ואת הדרך אצטרך לעזוב.
לכל אחד נגמרת הדרך
ולכן למדתי לא לאהוב.
אסור להקשר לדרך
ובוודאי שלא לאדם.
כי בסוף אשאר בלי כלום
ועדיף שלא יחסרו לי כולם.

ביום מן הימים תתאהב בדרך
תאבד את השליטה לגמרי, תשתולל.
רק אל תשכח אותי מאחור
אל תגרום לי להתבלבל.