כבר הרבה זמן שלא הרגשתי ככה... את הפרפרים בבטן, את הדפיקות
לב, השמחה והעצב מכות באותה שניה בגוף וזה גורם לטימטום חושים
והנאה סדיסטית שקשה לתאר. אפילו סתם בלי לקבל כלום בתמורה,
עדיין ההנאה נשארת ולא עוזבת. ולא איכפת לי מכלום, לא איכפת
מהפיגועים, מהמתים, מהלימודים, מהחיים. רק ממנו. רק לחשוב
עליו.
זאת לא אהבה, זה גם לא שנאה. זה משהו באמצע, משהו שמזין אותך
יותר ממים. עד כמה שזה כואב, זה יותר מהנה. עד כמה שזה מעייף
זה מביא טעם לחיים. זה נשמע מעוות ולא הגיוני, וזה בהחלט ככה
במודע, אבל בלא מודע הנפש משתוללת. כמו שהגוף צריך חמצן הנפש
צריכה אותו.
ואז מתייאשים כי הגוף לא יכול לעמוד יותר במה שהנפש רוצה. זה
הורג אותך לאט לאט, ואתה לא יכול להשתלט על הדברים שאתה עושה.
שובר, צועק, צוחק, בוכה, נחנק, פשוט מתחרפן. וכל דבר שאתה רוצה
לעשות זה לישון ולישון ולא לקום יותר. אבל הנפש צריכה אותו,
והיא מעירה את הגוף ומתעללת בו. אבל היא נהנת, אז אתה נהנה.
למרות הסבל. זאת מין מערכת דפוקה כזאת שאתה לא יכול להשתלט
אליה, רק להיסחף אחריה. ולא להישבר, לא להתמוטט כי היא תאכל
אותך בחיים.  זאת מחזוריות ברגע שזה ניגמר זה מתחיל מחדש.
מתחיל מההנאה הגדולה מהשמחה של הבוקר מהעצב של הלילה, ממשיך
בעייפות אבל כוח להמשיך ואז אתה מתמוטט וכשאתה מתחיל להתאושש
הופ זה מתחיל מחדש.
לפעמים אתה מוצא פריצה קטנה, כמו בגדרות של בית הספר שאתה רוצה
להבריז.
ואז אתה שם בחופש נהנה או סובל זה לא משנה, זה לא בא ביחד. עד
שתופסים אותך ומחזירים אותך למעגל.