"אם פמיניסטית, אז עד הסוף!!!" אמרתי לעתליה.
היא הסתכלה אלי במבט הזה שלה, מלא בבוז.
דיברנו על רועי.
שוב על רועי.
"לך קל להגיד" היא אמרה, השפילה את מבטה, וחיפשה מחשבה שתוכל
לשאוב ממנה כוח.
"תול, תקשיבי לי, זהו עידן חדש... את שומעת? נו באמת תול,
תסתכלי עלי! יופי. ככה יותר טוב. תשמעי, את יודעת, גם לבנים
נמאס, הם לא תמיד יבואו ויתחילו איתך, גם אם את כוסית סוף
הדרך, גם אם יש לך חזה מדהים, חיוך כובש ואופי פנימי זוהר כמי
נהר. תצחקי. גם לי אין מושג מאיפה הדימויים הטפשיים, יאללה,
ממשיכים בהרצאה. קיצר, הם לא תמיד יבואו, כי גם הם מתביישים,
וגם להם יש רגשות, הם אפילו לא מסתירים את זה. רק נסי לדבר עם
אוהד, קימחי, מי שבא לך. עכשיו גם בנות מתחילות עם בנים. זה
אפילו לא כ"כ קשה! רונץ' וגיל ביחד כבר 5 חודשים, ולא
בזכותו...! ואני הלכתי ודיברתי עם אלי בזמנו, הוא לא רצה, וזה
לא היה סוף העולם. עצוב להגיד את זה, אבל כבר אין כל-כך
ג'נטלמנים בעולם. אולי בלונדון! בארץ אני אישית מכירה רק אחד,
את גיא, ובתור החברה הכי טובה שלו, אני לא מתכוונת לצאת
איתו. וגם את לא, אז נעבור את זה... יש לך פה, ויש לך שכל,
תשתמשי בהם. ולכי כבר לדבר עם רועי!!!"
חיוך הסתמן על שפתיה, חיוך ערמומי, ואז היא הזכירה את תומר.
תומר הוא נקודת החולשה שלי. והיא יודעת את זה.
לתומר יש עיני דבש, ושיער חום שמגיע לו קצת מעל הכתפיים, ויש
לו משקפיים שפשוט נותנות לו מראה מותחכם. עם הכובע הזה שתמיד
עליו, וגרר... צמרמורת מתוקה עוברת לי...
"תומר? מה איתו? אל תשני נושא. את יודעת שאם רק הייתי יכולה,
הייתי נותנת לך את האומץ שלי ליום או שניים, תלכי לדבר איתו
ותחזירי לי, משם הכל יזרום".
ואז היא העלתה את העובדה, שבעצם לא שמתי לב אליה עד היום!
למרות שאני ותומר מדברים די הרבה. בהפסקות, בשיעורי ביולוגיה
(הוא יושב לידי), באיסיקיו (שעות!) ובSMSים, אף פעם לא אמרתי
לו מה אני מרגישה כלפיו.
הייתי בהלם.
"חשבתי שאת יודעת, ואת מגדירה עצמך כפמיניסטית. ואחר כך עוד יש
לך תלונות אלי?!" היא ירתה!
אני באמת מגדירה את עצמי כפמיניסטית, לא חושבת שיש משהו שבנות
לא יכולות לעשות מהיותן נשיות (ולא מדובר פה על כוח, שמבנה
הגוף הוא הקובע, אלא על כל אותם דברים המתקשרים למחסום
מנטלי!), וכשאני רוצה מישהו, הוא יודע על זה, ואם הוא לא רוצה
אז לא, אבל, אני את שלי כביכול "עשיתי". ויש לי אומץ, ואני
עושה מה שאני רוצה, ובגדנ"ע עברתי את מסלול הפזצת"ה כמו גדולה!
הגעתי שלישית, מתוך שישה שהגיעו, מתוך 15 שניסו. הבת היחידה
שהצליחה.
אבל עם תומר לא דיברתי.
מתוך עיקרון, מתוך פרנציפ, הייתי חייבת להוכיח לעתליה שהיא
טועה, אחרת מה הייתי שווה? בתור פמיניסטית, ובעיקר בתור חברה?
להגיד לה לוותר על גבר חלומותיה כי היא מתביישת?!
התערבנו.
היה זה יום ראשון, היה לכל אחת שבוע לדבר עם אהובה, להגיד לו
מה היא מרגישה, או סתם "להציע לו לצאת" בנונשלנטיות.
מי שמפסידה, מפסידה בגדול - השניה "תגלה" את הסוד לרועי או
תומר, והיא מתחייבת להזמין את המנצחת לארוחה, ורצוי ברביעייה
(:
ביום שני תומר לא היה, טיול לצפון עם המשפחה או משהו כזה. הוא
התקשר אלי בלילה כשחזר, ולא עניתי. ביום שלישי התחמקתי מלראות
אותו.
עם עתליה, קבעתי שלא מדברים עד יום חמישי, כדי לא להרוס,
להשפיע, לתת כוחות או לתמרן אחת את השניה, ביום חמישי יינתן
push אחרון, וביום שני נגלה את התוצאות, למרות שמי שיהיה לה מה
לספר קודם לכן - עושה זאת.
ביום רביעי, בבוקר היה לי שיעור ביולוגיה, לא יכולתי להמנע
מלהגיע, ותומר התיישב לידי, אמר שהוא נעלב מזה שלא דיברנו
יומיים, ושלא החזרתי לו צלצול. גמגתי התנצלות כלשהי (וזה היה
מוזר! אני אף פעם לא מגמגמת ליד תומר...) שאר השיעור עבר בסדר,
אם אפשר לקרוא לזה ככה, שפכתי עליו בטעות חלק מהניסוי, וזה הרס
את הסיכוי שלי לדבר איתו באותו יום. הוא כעס עלי, לא הבין מה
עובר עלי!
ביום חמישי, רציתי לדבר עם עתליה, אבל היא לא הגיעה לבית הספר.

את תומר דווקא ראיתי בהפסקה, הוא ישב עם אוהד ואלי, ובדיוק
כשהגעתי, שניהם קמו ואמרו שהם הולכים לקנות אוכל.
יופי, הגורל חייך אלי, ואמרתי לעצמי שאני לא יכולה לאכזב את
עתליה, ובעיקר לא את עצמי, ונשמתי שתי נשימות, וזהו זה.
הוא שאל אותי אם הכל בסדר, שאל מה עובר עלי, ואמרתי "אתה".
"אבל אני לא מעלייך" הוא אמר וחייך, בדיחות של מתבגרים.
חייכתי, עניתי שנכון, עדיין לא, ומשם פשוט אמרתי הכל, בלי
לעצור. זה הלך בערך ככה:
"תומר, תקשיב, אני יודעת שזה יבוא לך מ-מ-ש בהפתעה, אבל... אתה
יודע שאני מתה עליך, ואנחנו חברים ממש טובים, וזה... אוף!
הממ... מה אתה עושה ביום שישי?"
שאלתי, רציתי לקבור את עצמי, והסתכלתי על הרצפה.
"את מתחילה איתי, אה?"
"אממ.. כן?"
"איזו מותק... דבר ראשון, תסתכלי עלי, דבר שני, את מדהימה. את
יודעת את זה? אני חושב שזו פעם ראשונה שמישהי מזמינה אותי
לצאת, וזאת אחת המחמאות הכי גדולות שיכולתי לקבל".
"אבל?" גמגמתי.
"אבל, האמת היא, שאני לא ממש חושב על הקשר שלנו ככה... אני ממש
מצטער!!! ובאמת, אני ממש מודה לך שחשבת עלי, אבל... לא"
"או-קי..." אמרתי בקול שעם כל ההסוואה, נותר מאוכזב
"יודעת מה? יום שישי... יוצאים".
הסתכלתי עליו במבט תמוה, הרגע אמר לי שהוא אל רוצה אותי, ורגע
אחרי זה משנה את דעתו? עושה לי טובה? לא צריכה את זה!
"אל תסתכלי עלי ככה" הוא אמר, "לא כדייט, כחברים... קבענו?".
חייכתי.
הוא באמת הבנאדם הכי טוב שהכרתי! גורם לי להרגיש טוב, למרות
שהוא ענה לא. וזה לא היה מביך בכלל, והיה לי טוב בלב.
כשחזרתי הביתה, התקשרתי מיד לעתליה. היא אמרה לי שהיא עדיין לא
דברה עם רועי, ושרע לה ושהיא בכלל לא רוצה לדבר איתו, אבל שהיא
מוכנה כבר עכשיו להפסיד בכבוד, ואמרה לי להתקשר, ולספר לו הכל,
כדי שהיא תרגע.
אני לא מכשפה.
אני חברה טובה של עתליה, אמרתי לה שלא תרגיש רע, ושנבטל הכל,
מקסימום, היא תהיה חייבת לי ארוחה.
אבל להפתעתי, היא דווקא ביקשה שאני אדבר איתו. אמרה שזה נשמע
לה רעיון מושלם. שאני אתווך.
לא אכפת לי, אז הסכמתי.
על תומר לא אמרתי כלום. לא רציתי לדכא אותה יותר ממה שהיא כבר
הייתה.
רועי הוא חבר טוב שלי, הוא גר במרחק של שני בתים ממני, אז
קפצתי אליו לביקור בהפתעה.
הוא לא ידע עדיין איזו הפתעה מחכה לו!
דיברנו על המון נושאים, הגענו לדבר על בנות, וסיפרתי לו על
עתליה. רמזתי, אמרתי שהיא תשמח וכו' וכו', לא סיפרתי כמה המצב
נואש.
הוא אמר שהוא יחשוב על זה, ושידבר ישר איתה... לא נוח לו עם
תיווך. הבנתי, ועזבתי אותו לנפשו.
למחרת, יום שישי כאמור, עתליה הגיעה לבית הספר, ובהפסקה קפצה
עלי מאושרת! גררה אותי לכיתה ריקה, והתחילה לחבק אותי מרוב
אושר.
"דיברתם, מה?"
היא לא הפסיקה לחייך, אמרה שלא רק שהוא אמר לה שהוא יישמח, אלא
שהסתבר שהוא כבר מזמן רצה להציע לה לצאת ולא עשה את זה כי הוא
התבייש. מאז עבר זמן, הוא יצא עם איילת, אבל שהוא יותר משמח
מזה שהיא רוצה לצאת איתו.
סיפרתי לה כל מה שהיה עם רועי.
היא צפתה שאני אתאכזב מאוד, ושאני אהרוס לה את המצברוח, אבל זה
לא קרה. התאכזבתי, נכון, אבל זה לא היה סוף העולם.
יצאנו ארבעתנו באותו יום שישי, לסרט, ואחר כך ישבנו בבית קפה.
אני ותומר נהננו מאוד בתור ידידים, לא שלא קיוויתי שיקרה משהו,
שלא קרה, אבל בכל זאת היה כיף!
ובין רועי ועתליה, היחסים התחממו. אבל אני לא אספר לכם...
תשתמשו בדמיון P:
מאז עברו שישה חודשים. אני עדיין בלי חבר, למרות שיצאתי עם
עידן, כרגע גם לא חושבת על אף אחד מסויים, ועתליה ורועי מצפים
לילד. סתם סתם, אבל האהבה פורחת.
אם הם ייפרדו יום אחד, אין לי ספק שעתליה תבקש בעצמה לצאת עם
מישהו (:
וזאת עתליה, אז אין לי ספק שהוא לא יסרב!