אפי היה מוטל על השביל נאנק ומתייסר מכאבים. עיניו פקוחות
למחצה. נשימותיו היו כבדות ובלתי סדירות. דם ניגר משני צדי
גופו, עדות לפצעים הפתוחים שהסבה לו מרשה, הכלבה המרשעת, שעמדה
לצדו באותה עת זבת ריר, כשעל פניה תחושת גאווה וניצחון. ודאי
מתחבטת בשאלה המוסרית האם להותיר אותו גוסס ומדמם ולהימנע
ממעורבות נוספת, או שמא מן הראוי להשלים את המלאכה,
לעשות עמו חסד ולגאול אותו מייסוריו באבחה אחת, תוך הפיכתו
למנת בשר דשנה ומענגת.
כשיצאתי מפתח ביתי ושמתי פעמי לעבר מכוניתי התגלה לעיני לפתע
המחזה הנורא. לא האמנתי למראה עיני. "אלוהים אדירים, מה קורה
פה לעזאזל?" אמרתי לעצמי. הרי רק לפני  שעה קלה קיבל אותי אפי
בקפוצי ריקוד תזזיתיים ובתרועת הקרקורים האופיינית לו כשהגשתי
לו את ארוחת הצהרים, והנה עכשיו הוא מוטל שוכב פה כשבר כלי
מובס וחסר אונים אל מול מרשה המרשעת.
בתנועה אינסטינקטיבית בעטתי במרשה ודחקתי בה להסתלק כשאני מסנן
כלפיה איזו קללה. היא הבינה שהחגיגה עבורה נגמרה. לא גילתה כל
התנגדות, ועזבה מייד את המקום. "זה לא עסק. אני חייב לדבר דחוף
עם אריק שיפסיק לשחרר את מרשה", אמרתי לעצמי, וניגשתי בהתרגשות
לבדוק את אפי המסכן. הוא פרכס וגנח בכל פעם שבקשתי לגעת בו כדי
לאתר את אזורי הפציעה. "חבל על כל רגע. נראה לי שעוד אפשר
להציל אותו", אמרתי לעצמי. רצתי להביא שקיות ניילון, פרשתי
אותן על המושב האחורי של המכונית ובזהירות רבה הובלתי את אפי,
השכבתי אותו שם מאחור והבהלתי אותו לבית החולים הווטרינרי
השוכן בקרבת מקום.
בחדר המיון קידמו את פני רופא ושתי אחיות שנראו לי מחוסרי
עבודה. "מה אפשר לעזור לאדוני?"
"יש לי תרנגול פצוע קשה במכונית".
אחת האחיות התנדבה מייד להתלוות אלי למכונית ולפנות את אפי
לחדר המיון. הוא הונח על מיטה קטנה שנראתה לי כמו מיטת
תינוקות, והווטרינר החל לבדוק אותו. בוחן שוב ושוב כל איבר
ביסודיות.
"מה קרה לו?" שאל אותי הווטרינר.
"הכלבה של השכן תקפה אותו. לא ראיתי בדיוק איך זה קרה, אבל אני
מניח שהם נלחמו ביניהם. אתה הרי יודע, ד"ר, שלתרנגול ערבי יש
"דם חם", והוא משיב מלחמה כשתוקפים אותו. אף פעם לא נשאר
חייב."
"טוב אז ככה. אני רואה שיש לו כמה נשיכות עמוקות. נצטרך לתפור
לו", סינן הד"ר בזווית הפה.
"קודם כל חברו אותו מהר לאינפוזיה", פקד על האחיות.
"אז מה לדעתך מצבו ד"ר, נראה לך שהוא יצא מכלל סכנה?" שאלתי.
"נקווה לטוב. אני מניח שהוא יתאושש. רק צריך קצת סבלנות
ותקווה. בעלי חיים כאלו בדרך כלל מתגברים ומתאוששים ממצבים
כאלו. אבל אל תתפוס אותי במילה."
דברי הד"ר הרגיעו אותי קמעה ונסכו בי מידה מסוימת של אופטימיות
זהירה, למרות שלנגד עיני שכב אפי במצב כל כך קשה ומעורר חמלה.

"אנחנו כבר נעביר אותו לחדר הניתוח לצורך טיפול", אמר לי
הווטרינר.
"זה יכאב לו?" שאלתי.
"לא. ממש לא. אנחנו נרדים אותו בהרדמה מלאה. הוא לא ירגיש כלום
ולנו יהיה נוח לעבוד."
"שאשאר לחכות כאן עד שתסיימו?" שאלתי.
"לא. אתה יכול ללכת. אין צורך. אל תדאג. הוא בידיים טובות. הוא
יישאר כאן הלילה להשגחה, ומחר בבוקר נפגש."
הודיתי בנימוס לווטרינר ולשתי האחיות. איחלתי להם בהצלחה
ונפרדתי מהם לשלום.
בבוקר שלמחרת התעוררתי הרבה יותר מאוחר, ולא כי תכננתי כך מראש
או בגלל שהייתי עייף או מותש, אלא מכיוון שאפי פשוט לא היה שם
להעיר אותי בקריאותיו הרמות כמדי בוקר בסביבות השעה חמש וחצי.

בשמונה בבוקר התייצבתי בבית החולים הווטרינרי. "מה שלום אפי?"
שאלתי את אחת האחיות שאיישה את דלפק הקבלה. "אתה מתכוון
לתרנגול?"
"כן. קוראים לו אפי", השבתי.
היא הובילה אותי לאורך מסדרון בית החולים לחדר קטן, שם על מיטת
ברזל קטנה שכב לו בנחת אפי.
למרות שעיניו היו פקוחות לרווחה, הוא לא זז ממקומו והיה
לחלוטין אדיש כלפי.
"בוא ניגש לד"ר עופר והוא כבר יעדכן אותך מה קורה עם התרנגול".
פקדה עלי האחות והובילה אותי לחדרו של הווטרינר.
"שלום דוקטור. נו אז איך עבר הטיפול? הכול בסדר איתו? איך הוא
מרגיש?" יריתי ראשון צרור של שאלות.
"הטיפול עבר בסדר גמור. תפרנו לו את הפצעים העמוקים. אתה יכול
להיות שקט. הוא יצא מכלל סכנה.
הוא כבר יכול להשתחרר. הנה. הכנתי לך פה סיכום מחלה. וזה מרשם
לאנטיביוטיקה לשמונה ימים. מוקסיפן נוזלי שתוכל לרכוש בכל בית
מרקחת. תצטרך להזריק לו את התרופה לתוך המקור פעמיים ביום".
"אני יכול כבר לשים אותו בלול?" שאלתי.
"כן. כן. אין שום בעיה. הוא יחזור לתפקד תוך כמה ימים."
"אני ממש אסיר תודה לך דוקטור. הצלת לי את אפי."
"אז קוראים לו אפי. טוב שאתה אומר לי. באמת שכחנו לשאול אותך
אתמול מה שמו של התרנגול, ולכן לא מילאנו את שם החולה על כרטיס
הטיפול ועל טופס סיכום המחלה. טוב לא נורא, הנה אני כבר רושם
את שמו, וניגש לשחרר אותו."
"בסדר דוקטור. כמה מגיע לכם?"
"תראה. אם זה היה כלב או חתול היית משלם שמונה מאות שקלים אך
מכיוון שמדובר רק בתרנגול זה יעלה לך רק ארבע מאות שקלים."
"בשבילי אפי הוא כמו חיית מחמד לכל דבר", אמרתי.
"טוב. אז אם כך אתה רומז שעלי לגבות ממך מחיר עבור טיפול בכלב
או בחתול? מבחינתי אין בעיה."
"לא דוקטור. תעריף של תרנגול מקובל עלי. זה בסדר. אני רק מגן
קצת על כבודו של אפי."
ניגשנו לשחרר את  אפי. הכנסתי אותו בזהירות לכלוב קטן ומרופד
שהבאתי איתי. שילמתי.
הודיתי לד"ר עופר ולשתי האחיות ונפרדתי מהם לשלום.
בדרך חשבתי שלמרות שד"ר עופר טען שניתן כבר להחזיר אותו ללול,
יהיה זה ממש חוסר אחריות מצדי לזרוק את אפי אחרי ניתוח ישר
לתוך הסחי. בעצם למה שלא אקצה לו לכמה ימים מקום בתוך הבית?
שאלתי את עצמי. החלטתי לארח את אפי בחדר העבודה. פרסתי קרטונים
ועיתונים ישנים והעמדתי אותו עליהם. הנחתי לו תערובת לתרנגולות
שמאוד אהב וקערת מים. אפי עמד ולא זז ממקומו. פניו היו נפולות
וראשו נטה כלפי מטה. ניסיתי להשתעשע איתו כשאני מקפץ סביבו.
לאחר מכן ניסיתי לפתות אותו במגש של אוכל ממש מול המקור, אך
אפי נותר אדיש לחלוטין אל מול פני הפיתויים. כעבור זמן קצר תש
כוחו והוא נשכב לנוח כשעיניו נותרו פקוחות לרווחה. זה לא האפי
שאני מכיר אמרתי לעצמי. משהו ודאי השתנה בו. הוא נראה לי
מדוכדך ומדוכא. בכל פעם שניסיתי להרים את ראשו הוא התעקש
להורידו כלפי מטה. הבנתי שלא תהיה לי ברירה אלא להחדיר מזון
לפיו של אפי, אחרת הוא לא יאריך ימים. פעמיים ביום נתתי לו
אנטיביוטיקה, מים ותערובת גרגרים ישר למקור. ימים שלמים היה
אפי עומד עם ראש מורכן מבלי לזוז. מיותר לציין שעם בוא השחר לא
חזר אפי להשמיע  את קריאותיו מחרישות האוזניים שבימים הטובים
היו נישאות למרחקים.
כעבור שבוע גמרתי אומר בליבי לשוב אל ד"ר עופר יחד עם אפי
ולהתייעץ איתו באשר למצבו הנפשי המוזר.
"נו. מה שלום אפי? הכול בסדר איתו?" שאל הדוקטור.
"ממש לא. הוא אפטי לגמרי. כל היום עומד כמו טמבל ולא זז. שלא
נדבר על זה שהוא הפך להיות תלותי לגמרי. נראה לי שאם לא אתן לא
לאכול, הוא ירעיב את עצמו למוות."
"בוא נבדוק אותו", אמר.
לאחר בדיקה יסודית סינן: "נראה לי שהוא מחלים יפה מהפצעים."
"הגוף בסדר, דוקטור, אבל מה עם הנפש?"
הוא הפנה את ראשו אל עבר מסך המחשב והחל לחפש במאגרי המידע
הרפואיים רמזים שיסייעו לו לאבחן את מצבו הנפשי של אפי. כעבור
כמה דקות פלט לפתע ד"ר עופר "הנה מצאתי. יש פה מאמר שעוסק
בדיוק בבעיה הזו. ובכן אפי שלך סובל כפי הנראה מתעוקה פוסט
טראומטית אקוטית."
"אז מה זה אומר?" שאלתי בתימהון.
"מכיוון שמדובר בתרנגול ולא בבן אדם, לא ניתן לתת לו כמובן
טיפול בפסיכותרפיה או בפסיכואנליזה וגם לא טיפול בתרופות
נוגדות דיכאון מסוג פרוזאק או סרוקסאט. אבל מה שכן, יש עדויות
לכך שטיפול מסוים שמזכיר טיפול ראשוני בנפגעי הלם קרב אמור
לסייע להחלמה. תן לי עוד רגע לקרוא."
"קח את הזמן שלך דוקטור."
"טוב, מה שאני מציע זה דבר כזה. אמרת שהכלבה של השכן תקפה
אותו. אם כך אני מציע לשחזר עד כמה שניתן את זירת ההתקפה. תביא
שוב את הכלבה של השכן אבל הפעם כשהיא קשורה ברצועה וכמובן
לאותו מקום בחצר שבו היא תקפה את אפי ואז ייתכן שזיכרונות
טראומטיים מודחקים יצופו ויעלו על פני השטח ואז אולי משהו
יתחולל במוחו של אפי והמצב ישתנה."
"אני שוב אסיר תודה לך דוקטור. מגיע לך משהו ממני?"
"עזוב. זה על חשבון הבית. רק תעדכן אותי בהמשך מה קורה."
ברכתי אותו לשלום ומיהרתי לביתי. בדרך כבר תכננתי כיצד אביים
את המפגש בין אפי למרשה. הייתי כבר סקרן לדעת כיצד ישפיע המפגש
על נפשו הפגועה של אפי.
למחרת דיברתי עם אריק שיביא בחמש אחר הצהרים (בערך באותה שעה
אירעה אז ההתקפה) את מרשה קשורה ואפילו עם זמם אל חצר ביתי.
שעת ה-"ש" כמעט הגיעה. ואני לא יכולתי כבר להתאפק. יצאתי לחצר
והעמדתי את אפי בפתח הלול.  
בדיוק בחמש הופיע אריק יחד עם מרשה כפי שקבענו. מרשה החלה
למשוך את הרצועה ולנבוח נביחות מאיימות לעבר אפי, אך בכל פעם
שהתקרבה משך אותה אריק לאחור. כל העת לא התקתי את עיני מאפי.
לפתע פתאום הרים אפי את ראשו, מתח את חזהו כתרנגול וקרא בקול
גדול:
קוקוריקו. קוקוריקו. קוקוריקו.

(מבוסס בחלקו על מקרה אמיתי)
         פברואר 2005