אני מתגעגע לסבתא שלי. בחופש הגדול הייתי בתל אביב וראיתי מים
ואש פורצים ממזרקה צבעונית. במשך שבוע נסעתי עם סבתא למקומות
שנחשבו שווים לבלות בהם חופש גדול בעיר הגדולה. בבקרים היינו
נוסעים באוטובוס להסתובב בחנויות הצעצועים והספרים שברחוב
אלנבי, לקולנוע בדיזנגוף סנטר ולחוף הים. כשהתעייפנו חזרנו
לבית הישן של סבתא בחולון. בצהריים היה לי קשה להירדם וכל רעש
שעשיתי היה מעיר את סבתא משנתה. שכבתי במיטה בחדר הקטן והקשבתי
לקולות שעלו מהרחוב.
אני שוטף במים ובסבון את החדר בקיבוץ ומחכה בחוץ שהרצפה
תתייבש. העציצים שבמרפסת מתייבשים בתורנות אחת לכמה ימים. מציף
אותם במים ונדמה לי שאני שומע את הפיוניות מודות לי עד קצות
השורשים. הנחתי באחד העציצים הריקים כמה צדפים מהחופים שבדרך,
אך עדיין לא הכנתי מהם מובייל. מרתיח מים לקפה ונזכר שמזמן לא
הפשרתי את המקרר. בינתיים הרצפה התייבשה, מוריד את השולחן
לרצפה ומניח עליו ספל קפה ועוגיות בשקית. הריח הזה של הנקי
עושה הרגשה טובה לכל מי שנכנס לחדר. כשהקפה מתקרר, מתיישב מול
טלוויזיה שחור-לבן ובוהה במסך במשך כמה שניות עד שהתמונה
המכווצת חוזרת לגודלה הטבעי. פעם, טלוויזיה צבעונית הייתה שווה
יותר. החדשות של אתמול הן עדיין הנושא החם של ארוחת הבוקר
ולעולם יימצא אדם ששכח להזיז את מחוגי השעון שעה אחת לאחור.
צפיתי בסרט על אוגדה מאה ששים ושתיים שלחמה במלחמת יום כיפור
עד תומו. הוקרנו בו תמונות מאזורי הקרבות ועדויות של לוחמי
עבר. כולם נראו שלמים מבחינה גופנית.
ניגשתי למטבח באחת מההפסקות לפרסומות ושלפתי מהמקפיא קופסת
גלידה. זו גלידת וניל צ'יפ, כך כתוב על האריזה הסגולה. כשהרמתי
את המכסה, התגלתה הגלידה הבהירה במלוא הדרה, מעוטרת בשבבי
שוקולד שנראים כמו הטנקים שראיתי בסרט על המלחמה. הטנקים
הקטנים עמדו בלי נוע, עדות אילמת לקרב שהתחולל. הוצאתי גלידה
בכפית לתוך צלוחית מזכוכית והבטתי בה נמסה על הדפנות. כשהחזרתי
את הקופסה למקפיא נגמרו הפרסומות ועשן שחור היתמר על גבי מסך
הטלוויזיה. ברן, שהיה אז מפקד האוגדה, הסביר איך הניעו את
הכוחות ממקום למקום וכיצד התגברו על מכשולי הדרך.
חם לי עכשיו אפילו שכבר כמעט אמצע תשרי.
סבתא שלי נולדה באלכסנדריה שבמצרים. היא זו שלימדה אותי שהמילה
חמסין מקורה בערבית ומשמעותה חמישים הימים החמים שבקיץ. אני
חושב שאם הטנקים בחולות מצרים היו שבבי שוקולד בגלידה, היינו
יכולים לבלוע את מלחמת יום כיפור מבלי שתתקע בגרון כבר עשרים
ושבע שנים. |
