דשא ירוק ויפה מכסה את האדמה הקרה של תחילת החורף. הקרקע שותה
בצמאון את הגשמים הראשונים, מתמלאת מים ונפתחת לחיים המתפתחים
בתוכה. נפתחת לפרחים, לעצים ולזוחלים הקטנים שיוצאים ממחבואם
לאחר הגשמים.
בום.
העצים עומדים בגאוותם, נקיים לאחר גשם צונן השוטף מהם את כל
אבק הקיץ שנאסף.
בום.
העורבים מדדים לאיטם, מפרים בצרחותיהם את השקט של היראה מפני
כוחו של הטבע. העורבים עפים בחיפושם אחר פריטים נוצצים שנשכחו
מאחור על ידי בני האדם. הכל משנה את צבעו. בפעם הראשונה השנה,
העולם מראה את צבעיו האמיתיים.
בום.
ריחה של האדמה הלחה מתפזר באויר, מוסיף לעולם הילה של נקיון
ומיסטיקה.
בום.

האדמה הבוצית הלחה המכוסה דשא נרעדת מפעם לפעם, אבל למי יש את
הכח לשים לב לזוטות כאלה כמו רעדה קטנה של העולם, למול האוירה
הקסומה של תחילת החורף. עם כל מכה מתעופפים העורבים גבוה יותר
ויותר מעל האדמה, בורחים, אך ממה? הרי הטבע הוא במיטבו, היפה
והנפלא, אך החיות האפורות-שחורות מתעלמות ממבטיהם התמהים של
בני האדם ומתעופפות תחילה לראשי הבניינים ולאחר מכן רחוק משם.
בום.
הרעד נמשך. אך רק מעטים שמים לב לקיומו ומי שהבחין לא מייחס
לכך חשיבות, הרי זהו רק רעד קט. בטח איזה גנרטור או מטוסים
שמבצעים תמרונים באויר.
מעל לכרי הדשא ושמחתו של העולם מרחף בלון לבן שמשקיף על כל
התמונה. בני האדם מתחתיו, חושב הבלון, לא מנחשים אפילו מאיפה
באות הרעדות. מחטי האורן מתכווצות בפחד. האדם ממשיך בדרכו,
הולך ומטייל, שואף לריאותיו את האויר הצח, לא מבחין בניחוח
הקלוש של ריקבון גופריתי המזדחל לתוך האוירה.
הגשם היורד מהשמים מרחיק את דעתם מהשמחה וההתרגשות של הטבע
הנקי ומבריח אותם לתוך בנייניהם האטומים, למכשירי החימום,
לאזוריהם היבשים. הם מתחבאים מאיתני הטבע, חוששים מהם בפחד
בלתי הגיוני אך מוטבע עמוק בנפשם, מפני אסונות שנגרמו בימי
ינקותה של האנושות. כמו שהם מתחבאים מפני הישות בימי שלום כך
הם מתחבאים גם עכשיו, ברגעים שבהם עליהם לעמוד בחוץ ולהתענג,
לא מרגישים נעולים בקופסאותיהם ההרסניות את העומד להתרחש.

כוכב גדול נשרף בשמים, פורץ את מעטה העננים ואת הקרום של העולם
הכחול-ירוק העדין. נשרף ומתכלה בטיסתו האחרונה לעבר המטרה. לאט
לאט הוא מאבד את תוארו ואת נפחו, פולט זנבות אור ונשורת לתוך
האוירה הרגועה של תכלת ועננה לבנה. הוא נשרף ומאיר את השמים
האפלים באור יקרות, יוצר זריחה חדשה על עולם ישן,זריחה שלא
תשנה עוד לעולם. שתי שמשות זוהרות למשך השניות האחרונות, אחת
הולכת ומתקרבת, בוערת בבהירות כמו פצצת תאורה הצונחת לאיטה
לכיוון האדמה.
אבק סלעים עולה לשמים, פורץ לגבהים של קילומטרים כדי לכסות את
בנייניה הארעיים של הארץ ולתת לעולם הנקי חיים חדשים. האויר
המכסה את האדמה נצבע באדום, בוער והופך את מביאי החיים לנושאי
המוות. והאנשים המתחבאים מפני הגשם, נלקחת מהם רוח חייהם,
מתפוצצת בצבעי האדום והצהוב של השריפה והטיהור.