הם היו בחדר העבודה שלו. היא שכבה על הספה והוא נח בכורסא.
עין אחת שלו, הפתוחה, הייתה ממוקדת במסך הטלוויזיה שמזמן כבר
הפסיקה לשדר משהו מעניין, ומצד שני, העין השנייה, שהחלה להיסגר
לפני כמה דקות, התבוננה לעבר העננים הצבעוניים והציפורים
המתעופפות בערפל בחלומותיו המתקרבים, ובחוץ, הגשם כבר הפסיק
ליפול, וחתיכת פופקורן נפלה מידו הנפתחת בינתיים אל הרצפה. היא
עקבה אחרי נפילתו בעיניה ומבטה התרוצץ בין חתיכות הפופקורן על
הרצפה, לאלו שבידו, לטלוויזיה, לחלון, ולבסוף מצאה היא את
העיניים הסגורות שלו, שהיו עיוורות לעולם, אבל מאחורי העור
שכיסה אותן התחבאו להן גוונים של אור. היא הכירה רק את הצד
הטוב שלו, רק את הצד הרחום שלו, הצד הפרטי שהוא הראה רק לה
כשחזר הביתה כל יום, שהסתתר מאחורי קשיחות אפורה שהראה לשאר
העולם.
היא התמתחה, פיהקה, והסתכלה החוצה אל העננים שכבר נעו עם הרוח
לעבר הדרום, והיא ראתה שכבר היה חשוך בחוץ.
היא קמה ונגעה קלות בידו, הוא מלמל משהו מתוך שינה וחזר
לחלומותיו. הלוואי והייתי יכולה לתת לך לישון, אבל יש לך דברים
לעשות, היא חשבה לעצמה, והתיישבה על הרצפה לידו וניסתה להעיר
אותו שוב.

חצי שעה לאחר מכן הם טיילו יחד על החוף, הוא והיא, היא והוא,
הולכים על החול בליל חורף.
היא הייתה יחפה.
הוא היה מוטרד.
היא הריחה את ניחוחות הים, ריח סירות הדיג על החוף, ריח העשן
שעלה מהמדורות לכל אורך החול.
הוא היה עסוק בעצמו.
תתעודד כבר, חשבה היא לעצמה, אתה לא גוסס, יש לך עוד חיים
ארוכים לפנייך, אתה מביא כל יום אוכל הביתה, יש לך מים זורמים,
מה פוגע בך כל כך שאפילו הליכה לאורך החוף לא מעודדת אותך? מה
יכול להיות כל כך קשה שאפילו איתי אתה לא מדבר? תמיד דיברת
איתי, מאז שאני מכירה אותך, תמיד יכולת לדבר איתי.

היא עצרה את הליכתה לפתע והוא המשיך ללכת קצת עד ששם לב שהיא
כבר לא לידו. הוא עצר והסתובב, וראה אותה עומדת במים, הגלים
נכנסים ומרטיבים את רגליה. הוא התבונן בה כאילו שהיא הייתה זרה
לו פתאום. הוא עמד שפוף, חסר ביטחון, חסר תקווה, ונראה כאדם
שכל חייו חלפו להם מולו וכעת הוא מבין כמה חסר תועלת היה הכול,
וכעת, הם עמדו שניהם אחד מול השנייה במשך כמה דקות, רק
מסתכלים, מדברים עם העיניים. הנה היא ראתה אותם, אור הירח האיר
אותם באור כסוף, העיניים האלו. השיחה שהתנהלה ביניהם בדקות
האלו, שיחה ללא מילים, הייתה אחת שהוא עוד לא מצא במישהו אחר
מלבדה, כי היא הייתה יכולה להסתכל לתוך נשמתו והוא ידע שהיא
יודעת בדיוק איך הוא מרגיש. לבסוף היא ניגשה אליו והם המשיכו
את המסע היומי שלהם לאורך החוף, עד שהם הגיעו למדרגות העתיקות
שהובילו לכביש, עלו למעלה והחלו ללכת בכיוון ההפוך, צמודים אחת
לשני, בחזרה למכונית.

כמה שעות מאוחר יותר הוא שכב במיטתו בחדרו, לא ממש ער, לא ממש
ישן, מין לימבו בין חלומות מתוקים למציאות מעורערת, ואילו היא
הייתה שוב על הספה בחדר העבודה, לא מספיק קרובה אליו כדי לראות
אותו, אבל קרובה מספיק להרגיש בו ולהיות בטוחה שהוא עדיין שם,
איפה שהוא אמור להיות.
היא דאגה לו בזמן האחרון, כי הוא היה מודאג ממשהו שהיא לא ממש
הבינה. היא הייתה עצובה יותר מן הרגיל בזמן האחרון, כי הוא היה
עצוב יותר מן הרגיל, אבל היא נשארה שמחה מספיק כדי להצמיח בו
קצת תקווה כשהוא היה זקוק לה.

היא עמדה להירדם על הספה כשהיא הרגישה צמאה. היא קמה ממקומה,
התמתחה, פיהקה לרווחה, כשכשה בזנבה והלכה לשירותים, שם הייתה
מונחת הקערה שלה. היא לגמה מים וליקקה את שפתיה, הלכה לחדרו,
ובזהירות רבה עלתה על קצה המיטה בעודה נזהרת שלא להעירו. היא
שכבה ונרדמה באיטיות, בו בזמן מתבוננת לעבר העיניים הסגורות,
העצובות, והצטרפה אליו בחלומותיו על עננים צבעוניים וציפורים
מתעופפות, נודדות כנראה, בערפל שלא התחיל ולא נגמר.