בלב בטן הפלדה של האוטובוס. כמו פר עצום המעלה עשן. דרך
הזגוגיות הקפואות אני רואה טיפות שקופות של גשם נמרחות על
הזכוכית. אנשים בחוץ ספונים במעילים כבדים. רומסים את
השלוליות. המטריות הקטנות שלהם שאיתן הם נאבקים, בקושי מסתירות
אותם מהגשם. רעד כפול מפרכס בעורפי כשאני רואה זאת. שעת בין
ערביים של רחמים ממלאת את הרחובות הדחוסים. העננים האפורים
מכתרים את השמש ורק להט חיוור וצהוב כחלמון של ביצה מקולקלת
נוזל מבין העננים, מהשמש ברגעי גסיסתה. האנשים בחוץ ממהרים.
נעים ביחידים ובזוגות. ילד קטן רועד מקור נצמד לאמו תחת
מטרייתה השחורה הנוטפת מים. כולם יודעים שאלוהים עושה עכשיו
שביתה, ועתה הוא רק מתבונן.
באוטובוס אווירה כבדה. שירי דיכאון מתנגנים חרש מהרדיו של
הנהג. גופו מלא וחסון ועיניו כבדות. הוא נוהג באיטיות
ובמתינות. רק המגבים נעים מול פניו על הזגוגית. שדים טיפשים
שלא יודעים לעשות משהו אחר. וליבי נחנק תחת חזי. אני חשה שאני
נקברת בחיים עם כל העולם תחת מים. סביבי באוטובוס אנשים
עצובים. שותקים. עפעפיהם כבדים. הם תולים מבטים בחלל האוטובוס
וחושבים מחשבות. חשים את נפשם. מסתכלים דרך הזגוגיות המלוטשות
מגשם. ממוללים את הכרטיסיות והכרטיסים בידיהם עד שהם הופכים
לחים מזיעה חמה. בחור צעיר ונאה במכנסי ג'ינס כחולים וחולצה
שחורה מצלצל בפעמון וקם. מעיל פלסטיק שחור ופתוח רועד סביב
גופו העליון. הוא מסתכל על הדרך הצפה דרך החלונות המפרכסים את
מראה הרחוב בתוכם. לפתע הוא מסתכל סביבו כמו כדי להיפרד מנוסעי
האוטובוס. פיו פעור מעט. עיניו ערניות. ואז עיניו נחות עליי
והוא מביט בי במבט עצוב, אבל מלא תקווה. העיניים אומרות שהוא
יודע קשיים, אבל שש אלי קרב. אני מחזירה לו מבט נקי. אמיץ.
עניו. סקרן. עיניו צוחקות רגע. אך לא שפתיו. לפתע הוא מדבר בלא
להוריד ממני את עיניו. הוא אומר: "את יפהפייה." וזהו. והוא
שותק. אבל עיניו עדיין צוחקות. רוך נח על שפתיו. אך שום חיוך.
אני מופתעת מהעזתו. אני מנסה להודות לו בקול בוטח. אך אני
מצליחה לומר רק "תודה." מרוסק. שנמוג ונחנק בהברה האחרונה. אני
מעפעפת מעט במבוכה אבל עדיין מיישירה אליו מבט. מרשה לעצמי גם
אני ליהנות מיופיו. האוטובוס סוטה אל התחנה והוא מחייך. גם
שפתיו וגם עיניו. ואז האוטובוס נעצר והדלת נפתחת. והוא מנתק
ממני מגע ויורד אל הרחוב שאליו נשפך גשם. הולך בלי להסתכל
אחורה. צעדים בוטחים ומהירים. ואז הדלת נסגרת בהשנקת אוויר
והאוטובוס ממשיך לנסוע. ואבא עליו השלום היה אומר: "אדם רואה
באחרים את בבואתו. אם הוא אדם מכוער בנפשו, כך גם יראו לו
האחרים. אם הוא יפה, כולם יהיו יפים בעיניו."
התחנה שבה עליי לרדת הלכה וקרבה. פחדתי לצאת אל הגשם שחוסם את
האוויר. אין שמיים, רק עננים. והאספלט מלא בשלוליות. ניסיתי
למצוא אומץ בעיני האנשים סביבי. אבל עיניהם היו כבדות. מוכות
יגון. ממוטטות בעצב תהומי. אבל עליי עוד ללכת לבית המרקחת.
ואולי אמצא את האומץ לקנות משהו שיצבע את לילותיי בצבעי קשת
בוהקים. התחנה שלי הלכה והתקרבה. ולא מצאתי עידוד בעיני
האנשים. הבטתי חסרת תקווה בנהג הכבד. הוא עצר לפני הרמזור
שהראה אדום, ואנחה כבדה נפלטה מבין שפתיו העבות. אז הוא הושיט
יד לעבר כפתור הרדיו ושיר מלנכולי וכבד עד אימה נמחק מהסקאלה.
האנשים סביבי מצמצו בעיניהם והרימו את ראשיהם כמתנערים מתנומה
כבדה. הנהג העביר את המחוג הקטן על הסקאלה ימינה ושמאלה. נשמעו
מטחי קולות סטאטיים. לפתע עלתה מוזיקת ריקודים עליזה ממכשיר
הרדיו ועיניו אורו. הוא הניח לרדיו וחזר בעיניו אל הכביש.
עיניו היו עתה ערניות יותר. יותר מלאות חיים. האנשים באוטובוס
סביבי הסתכלו זה על זה כאילו מישהו הראה להם את השמש. ואני
בליבי הודיתי לנהג. עתה מצאתי אצלי כוח לרדת מהאוטובוס.
כשמוזיקה עליזה זו תתנגן על פסקול דמיוני בצאתי לרחוב.
התחושה הייתה עכשיו קלה יותר. כאילו הגשם הוא עתה לא גשמי
קבורה, אלא גשמי ברכה. ולפתע ידעתי שאמצא בליבי אומץ לקנות את
מה שרציתי. קמתי וצילצלתי בפעמון. לפני הדלת האחורית עמדתי
והסתכלתי על הרחוב החולף. הגשם זה רק מים. אמרתי לעצמי. רק
מים. אדם כבד גוף ומזוקן, ובגדיו שחורים ומרושלים, עמד לידי
לפני הדלת. שפתיו השתרבבו פצועות ולא סימטריות. אז סטה
האוטובוס אל התחנה, ואני איבדתי מעט את שיווי המשקל וידי
השמאלית נגעה בידו הימנית, בשרוול. הוא לא שם לב לזה. תפסתי
בעמוד וייצבתי את עצמי. האוטובוס עצר והדלת האחורית נפתחה. אני
והאיש ירדנו ורגליי דרכו בשלולית. קור מקפיא אפף אותי, וטיפות
גשם קטנות ומרושעות, רעבות, נחתו על מעילי והסתננו לרווח בין
המעיל לעורף. גל קור אכזרי הרעיד אותי. עליתי על המדרכה, והאיש
הלך. והנה הייתי פתאום באמצע הרחוב. לבדי. מים רומסים אותי
תחתיהם ורוח מקפיאה נושבת בפניי. והרגשה, הרגשה איומה וחונקת
שאני לבד בעולם הזה לפתה את ליבי ביד קרה וחסרת ציפורניים.
הרגשתי כל כך קטנה. הרגשתי שמחשבותיי קופאות. פתאום לידי ראיתי
חנות קטנה שמכרה כובעי צמר, צעיפים, ומטריות. נחפזתי לשם בתוך
הגשם. עייפה נכנסתי לחנות וריווחתי את עצמי. המוכר הזקן שזיפי
זקן שחורים וקטנטנים כיסו את לחייו, הביט עליי משועשע. לקחתי
במהירות כובע צמר שחור והנחתי על הדלפק. ראיתי גם צעיף שחור
והנחתי גם אותו. בתוך אסלת פח עמדו שלל מטריות. בחרתי אחת
שחורה וגדולה עם ידית פלסטיק והקצה שלה מתכת מעוגלת, ושמתי גם
אותה על הדלפק. "כמה זה הכול?" שאלתי אותו. המוכר הקיש על
מכונת חישוב קטנה ואמר לי סכום שהיה קטן הרבה יותר ממה שחשבתי
שיהיה. שילמתי לו. הוא נתן לי עודף. לקחתי את הצעיף ועטפתי בו
את צווארי. את כובע הצמר חבשתי על ראשי. ואת המטרייה נטלתי
בידי. המוכר הזקן הביט בי בעיניים עייפות ומשועשעות. הסתובבתי
אל פתח החנות, שם פתחתי את המטרייה. ויצאתי אל הרחוב. גשם גשם,
מה תוכל לעשות לי עכשיו?
רטוב היה וקר. אבל הייתה לי כסות. ואני הלכתי בגשם תחת המטרייה
השחורה לבית המרקחת. האנשים כולם ממהרים, גם אני. האנשים כולם
עצובים, גם אני. אבל בדרכי עצרה אותי חנות לספרים. מה אני אעשה
בבית בלילות הגשם הארוכים? אקנה לי ספר כדי לשכוח. לשכוח את
הגשם. להתכנס בעיצבוני דרך בבואת ספר. למצוא עולמות חדשים בתוך
העולם הקשה הזה. לזרום אל האור. אז נכנסתי לחנות הספרים וסגרתי
את המטרייה. היו שם אנשים שטיילו בין ספרים. עלעלו. לא ידעתי
איזה ספר לקנות. אבל ידעתי מה רציתי. רציתי סיפור קשה, גדול
מהחיים, מלא דם וגולגלות מנופצות. רציתי סיפור שאני אסחב איתי
עוד הרבה זמן אחרי שאגמור אותו. חם כזפת. מתייסר ברחמים. נלפת
עד שיכרון חושים. אופרה אלימה שבא אמצא מכסה. כך טיילתי גם אני
בין הספרים. קוראת תקצירים בגב הספר. מעלעלת בדפים. רוצה לקלוט
את הקצב שלהם. את האווירה. את אוצר המילים. האם הוא עמוק או
שטחי. מתייסר או פורח. רציתי מתייסר. רציתי אוצר מילים פורח
שמתייסר בדממה. ואז ראיתי את זה. ראיתי את ציור העטיפה שאמר
כמעט הכול. שם הספר: "ותרא האתון את המלאך." מאת הזמר ניק
קייב. אם הוא כותב סיפורים כמו שהוא כותב שירים, אז זה בסדר.
זה אפילו יותר מבסדר, זה מעולה. והתקציר אמר לי שזה כל מה
שחשבתי. והמילים בפנים שעלעלתי היו כל מה שקיוויתי. אז לקחתי
את הספר בלב מתרונן אל הדלפק. ושילמתי. ושמו לי את הספר בשקית
עם קבלה. יהיה לי מה לקרוא בבית. אלוהים, אתה שומע? ואבא עליו
השלום היה אומר: "אנשים משליכים על מה שהם קוראים שומעים
ורואים בטלוויזיה את עולם ערכיהם. כל אחד מוצא את מה שהוא
מחפש."
משם החוצה עם השקית. גשם כפור. דמעות שקופות יורדות מהשמיים,
מרטיבות את שפתיי. אבל אני בלב קל יותר. זה רק מים, אלוהים, זה
רק מים. בית המרקחת לא רחוק. במורד הרחוב. בכניסה למדרחוב. לשם
אני מגיעה ומחזירה אליי את נשמת אפי. רעד ברגליים. הפטמות שלי
זקורות בפרכוס קור. בפנים גם שם מטיילים. בין מדפים של תכשירי
בריאות. מעט חם פה יותר. איזו הסקה נסתרת. אני הולכת ישר לדלפק
שם יש תור קצר. כשמגיע תורי אני מבקשת כדורים נגד היריון,
כדורים נגד כאבי מחזור, כדורים נגד כאבי ראש, ניקורט נגד עישון
לאימא שלי, ומנפנפת במרשם מהרופא לכדורי שינה וכדורים נגד
דיכאון. מביאים לי הכול. שטרות ומטבעות מחליפים ידיים. אני
יוצאת מבית המרקחת, הפעם עם שתי שקיות, ופותחת את המטרייה.
עכשיו שעת המבחן. אוכל לעשות את זה? כן או לא? ואני צריכה את
זה כדי לצבוע את ימיי ולילותיי. לחוש את גופי. לדעת על מה כל
הבנות הגדולות ממני והמנוסות יותר מדברות. אני הולכת למרכז
הקניות השומם. שם שומר עייף מפשפש בחפציי. מי ירצה לפוצץ מקום
שומם כזה? אני חולפת על פני בנקומט ומולו באגטייה שלידו מישהו
קונה סיגריות. אני יודעת איפה זה. כבר הייתי פה, רק לא היה לי
ת'אומץ. נער יושב על ספסל אבן במרכז הקניות ובודק רכיבים של
פחית פאנטה. לא שמו לך רעל, חבר. המטרייה הסגורה רטובה בידי,
נוטפת מים. מרטיבה את השקיות. אני עולה במדרגות לקומה השנייה.
ביתן מודיעין ריק. חנות לאופניים. חנות לתיקון ומכירת שעונים.
הופה לקומה השלישית. שם זה נמצא. ואני מגיעה. ליד שורת חנויות
עומדת החנות. וילון אדום מכסה את הפתח שלה כאילו היה זה בית
זונות. טוב, מלי. אני אומרת לעצמי. זה מגיע לך. לכי קני את זה.
יש לך את הכסף. זה ייתן לך אוצרות של תענוג. מספיק לעשות את זה
באצבעות ובזרמי מים. צריך משהו קרוב יותר לדבר האמיתי. וחשבתי:
אם הם מוכרים את זה, הם מצפים למישהי שרוצה את זה. הם לא
יצחקו. הם כמו גניקולוגים. מהם לא צריך להתבייש. לקחתי נשימה
עמוקה. נשפתי. נטעתי בעיניי בדולח, ונכנסתי דרך הווילון.
לא ציפיתי שזה יראה שונה. דלפק ארוך לכל האורך שם עמדו שני
גברים. אחד נאה צעיר ושמנמן, ושני מבוגר יותר ומכוער עד אימה.
בעל פני חולדה כחושה. מאחוריהם עמדו בערמות על המדפים קלטות
וידאו כחולות. מסך כבוי וקטן עמד על הדלפק עם הפנים אליי.
מוניטור לגשש את מה שיש בסרטים. הם מדדו אותי בעיניהם ואני
החזרתי להם מבט אמיץ. עתה ניתקתי מהם את עיניי והסתכלתי במדפים
שמול הדלפק. שם הם היו בהמוניהם. ויברטורים גדולים וקטנים.
בצבעים שונים. חלקים ומחוספסים. רכים וקשיחים. הם עמדו שם מחוץ
לקופסאות. מכל סוד אחד. לא ידעתי איזה כדאי. מה יהיה הכי טוב.
פניתי אל שני הגברים שמאחורי הדלפק. הצעיר קרא עכשיו באיזו
חוברת, בכלל לא הסתכל אליי. רק המבוגר והמכוער הסתכל עליי במבט
משועשע. "איזה כדאי?" שאלתי אותו. הוא יצא מאחורי הדלפק והסתכל
על שלל הוויברטורים. לבסוף בחר באחד שהיה בין הקטנים. "זה
יתאים לך." אמר. "זה יספיק?" שאלתי. לא שרציתי אחד באמת גדול.
אבל נדמה היה לי שזה קטן מדי. "את צעירה." אמר לי. "בסדר."
אמרתי. פתאום הוא התכופף ושלח יד. נרתעתי כי חשבתי שהוא מתכוון
לגעת ברגלי שהייתה בג'ינס. אבל הוא רק חייך ופתח מגירה. והוציא
קופסה שבה היה ויברטור זהה. ארוז וסגור. הוא חזר אל מאחורי
הדלפק ונקב את הסכום. הצעיר עדיין קרא באותה חוברת באדישות.
נתתי לו בשטרות והוא החזיר לי עודף במטבעות, והכניס את המכשיר
לשקית שחורה. מחייך אליי בחיבה אמיתית. אמרתי תודה והלכתי
משם.
ירדתי חזרה לקומה הראשונה ויצאתי אל הרחוב. התחשק לי קרואסון
שוקולד, ושוקו. אז פניתי בגשם לקפה ארומה. נערה אני עם שלוש
שקיות ביד. אחת צהובה ובה ספר. אחת לבנה ובה תרופות. ואחת
שחורה ובה וויברטור. בדרך עברתי ליד חנות מוזיקה. החלטתי
להיכנס. רציתי קסטה כי נגן התקליטורים שלי מקולקל. אבל כבר
מזמן הפסיקו למכור קסטות. אז החלטתי לקנות דיסקים בכל זאת. גם
פה מטיילים. כמו בחנות הספרים. כמו בבית המרקחת. בין
התקליטורים השונים עד שבוחרים. אקנה דיסקים ואחר כך אתקן את
נגן התקליטורים. קניתי דיסקים של אביב גפן, שלמה ארצי, והקיור.
בנזק די רציני יצאתי. נגן הדיסקים מקולקל, אבל ראש הקסטות אף
פעם לא מתקלקל. ואבא עליו השלום היה אומר: "מכונית ממודל ישן
אף פעם לא מתקלקלת." וברשעות היה מתכוון לאימא שלי.
משם הלכתי לקפה ארומה. בתוך כל הגשם והכפור ביקשתי לחמם לפחות
את נפשי אם לא את גופי. נכנסתי והתרווחתי. הזמנתי שוקו מתוק עם
קרואסון שוקולד. לאחר חמש דקות הביאו לי את שניהם חמים-חמים.
אכלתי. שתיתי. ועיינתי קצת בספר של ניק קייב לעשות לעצמי
פרומו. "קראתי את זה." אמר מישהו לידי פתאום. הרמתי את עיניי
וזה היה בחור צעיר ויפה. עיניו צוחקות ושובבות. ערניות.
התגברתי על מבוכתי ושאלתי אותו: "אהבת?" "כן." אמר. "מאוד.
קודר וכבד. אבל גדול מהחיים." "יופי." אמרתי. "זה מה שחיפשתי."
"את נערה קודרת?" שאל. "לא." עניתי. "אבל סיפור קודר הוא יותר
עמוק." "כן." אמר. "מה שנכון, נכון." הוא שתק אז. ואני גם
שתקתי. ואז אמר: "הייתי רוצה להכיר אותך. אם את רוצה שנחליף
מספרי טלפון." חייכתי אליו. "אל תיעלב. אבל אני מעדיפה שלא."
"את יפהפייה." אמר לי. פעם שנייה באותו יום. "אולי רק אתן לך
את המספר שלי. ואם תרצי, תתקשרי." הסתכלתי עליו רגע. "טוב."
אמרתי. הוא פישפש בכיסו והוציא קבלה ועט המשמש כמחזיק מפתחות.
הוא רשם מספר טלפון של מכשיר סלולארי וחתם מתחת בשם מיכה.
"בבקשה." אמר, ונתן לי. לקחתי את הקבלה והטמנתי בכיסי. "אז
להתראות." אמר. והוסיף: "אני מקווה." ואז הלך. אני עיינתי עוד
קצת בספר וסיימתי את השוקו והקרואסון. אז יצאתי אל הרחוב, וגשם
זלעפות. יותר חזק מקודם. תחת המטרייה עברתי ליד ספריית
הווידיאו "בלוקבסטר." וחיכיתי כדי לעבור את הכביש. מכונית עצרה
ונתנה לי לעבור. הודיתי לנהג במנוד ראש ועברתי. עברתי ליד בית
הקולנוע הנטוש, ומועדון משחקי וידיאו. משם עברתי עוד פעם כביש
ונכנסתי למדרחוב. התחנה שלי הביתה נמצאת בצד השני. נכנסתי
לצומת של המדרחוב ועליתי למעלה לכיוון התחנה. לימיני בזאר של
כפפות מטריות ומשחקי לוח. לידי עברו הרבה אנשים. בצד עמד אדם
משופם במעיל גשם כבד אפור כהה. הוא הסתכל על כולם בחרדה.
הסתכלתי עליו בשעשוע. עוד אחד שפוחד מהגשם כמוני. לפתע הוא פתח
את מעילו והוציא משהו עגול וגדול. בתדהמה זיהיתי את הניצרה.
היה זה רימון. הסתכלתי עליו קפואה. הוא הסתכל על אישה
בלונדינית עם עגלת תינוק, והתכופף. רציתי לצעוק, אבל אז הוא
פתח את הניצרה וגלגל את הרימון לעבר האישה והעגלה בתוכה ישן
תינוק בלונדיני יפהפה. כל היקום התפצל לאלפי רצועות שנפתחו מול
פניי כמו שושנה ארסית ומלאה ארס מבעבע. זרקתי את המטרייה וארבע
השקיות ושכחתי מה היה בהן. אסור לתת לזה לקרות. רצתי אליהם
וראיתי בזווית העין את המחבל רץ לכיוון הנגדי. כשהגעתי לידם
ידעתי שלא הספיק. הרימון נח לידם והאם לא שמה ליבה אליו. רק
עמדה תחת מטרייה וחיכתה למישהו. אלוהים שבשמיים, לא אתן לזה
לקרות. נשכבתי בבטני באנקה על הרימון. הידיים שלי נגעו במרצפות
הרטובות. זיק של אימה חשתי מתלקח לידי מהאישה. ועכשיו כנראה
שאני אלך ל-
אבא. זה אתה?