פברואר הוא חודש משעמם. שום דבר לא קורה בו לעולם: במיוחד לא
כשאתה בן חמש עשרה וחצי. אין בו כמעט ימי הולדת, חגים או אפילו
לחץ גדול במיוחד של בחינות. הוא פשוט קצר; חולף במהירות - מפנה
את מקומו למרץ עם פטריק ולאפריל עם הארנבת הטיפשית שלה - ולא
זוכה ליחס מיוחד. כאשר בן למין הזכרי, אין לך חברה ואתה לא חי
ביפן, אתה שוכח אפילו מקיומו של תאריך מסוים בדיוק באמצע
פברואר. פיטר, רמוס, וג'יימס היו שלושת הנ"ל- וגם הם תכננו
לשכוח מיום וולנטיין הקדוש. זה מה שעשו בכל שנה בחמש השנים
האחרונות בהן בא היום ההוא לטירת הוגוורטס והלך-מותיר אחריו
שובל של סרטים ורודים וסכרת. לסיריוס דווקא הייתה חברה, אך הוא
שכח כתוצאה מהיותו מפוזר באופן כללי.
הבוקר התחיל ללא דבר יוצא מגדר הרגיל מלבד מספר גדול במיוחד של
זוגות מתמזמזים בחדר המועדון. ג'יימס התעורר ראשון (אם כי
מאוחר) כשהוא זורק על סיריוס נעל בית ועל פיטר את הנעל השנייה.
פיטר בתורו זרק את הנעל חזרה על ג'יימס וסיריוס על רמוס-כך
שהסימן הראשון לאהבה שחוו ביום זה היה חבורה כחלחלה על המצח או
הכתף.
הייתה תכונה מסוימת באוויר כיוון שהחג נפל על יום הוגסמיד
ורבים מהתלמידים תכננו פגישה רומנטית זו או אחרת. אבל כזכור,
לא אכפת לנו מפברואר הארבעה עשר. הוא לא קיים עבורנו. הזדמנות
ללכת לזונקו, לא יותר. האמת היא שכן אכפת לנו, קצת, בגלל
שסיריוס הולך להיות בפגישה מלאת משמעות עם החברה התורנית שלו,
אבל אנחנו יודעים לבדר את עצמנו מצוין גם בלעדיו. זה מה שסיכם
פחות או יותר את רגשותיו של ג'יימס בעניין. זה, והתקווה שלילי
תתנהג כמו רוב הבנות בוולנטיינ'ס, תיכנס לדיכאון על כך שאין לה
חבר ותהיה ידידותית במיוחד כלפי כל בן שיתקרב אליה.
ארוחת הבוקר גם היא חלפה בצורה נורמלית למדי, עם הרבה מאכלים
משולבי-שוקולד ומאפינס בצורת לבבות, כי גם לגמדוני בית יש חוש
הומור. אחריה נפרדו שאר בני החבורה מסיריוס, שהלך לפגוש את
פליסיטי גרינסלוויס באולם הכניסה. האחרים החליטו לוותר על
עניין היציאה כיוון שכל האזור בוודאי יהיה מלא באווירה ורדרדה
ומתוקה, ואם היה משהו שהקונדסאים שנאו כמעט כמו סנייפ-היה זה
הצבע ורוד.

הצרות החלו בסביבות שתים עשרה וחצי, לאחר שההוגסמידים יצאו
ושאר החבורה חזרה לחדר המועדון של גריפינדור. כשלוש דקות לאחר
שג'יימס הכריז, בחיוך זדוני מעט, על כך שהוא הולך "לעשות משהו"
נשמעה נקישה על החלון הקרוב לכורסאות של רמוס ופיטר.
רמוס הרים את עיניו ממשחק הטאקי המתפוצץ (נסיך היהלומים ניצל
את חוסר תשומת הלב כדי להתחיל לתקתק בקול מבשר רעות) והתפלא
לראות ינשוף אפור קטן וחבוט למראה שניקר שוב ושוב את השמשה.
פיטר פתח את החלון ואסף את הינשוף פנימה.
"זה בשבילך," הוא אמר במרירות, מושיט את גיליון הקלף המגולגל
לנער השני. הכתובת "לרמוס" הייתה מסולסלת באופן מחשיד.
רמוס פתח את המכתב כדי למצוא עוד כתב מסולסל, שכל נקודה בו
הייתה בצורת לב.

אני שורשים, היה לי כנפיים
אתה הבאר ואני הנווד
לידך החומות שלי הופכות לבדולח
אל תיתן לי עוד להישאר לבד

אם עד השקיעה, זמן אחר צהריים
לא תמצאני, אני עם סרט על יד
אז תחת עץ ערבה אמצא לי מנוח
אהיה לך שתיים. אתה-האחד.

"פיטר..." החל רמוס, מרצין לפתע. "אתם יודעים שאני לא אוהב
בדיחות כאלו." פיטר נתן בו מבט תמים וכל כולו אמר "מה?"
"המכתב." הבהיר הנער השני.
"מה רשום בו?"
"אתה כתבת אותו, פיטר."
"על מה אתה מדבר?!"
"אל תיתמם, אני שונא כשאתם עושים את זה. שלושתכם..."
"אבל לא עשינו כלום הפעם, באמת!" התגונן זנב-תולע באדיקות. "אם
זה מה שאני חושב שזה, זה לגמרי שלך הפעם."
רמוס נאנח.
"טוב, אני הולך למצוא אותה." הוא נראה נבוך, "למרות ש...
כלומר, אני לא יכול בכלל... אתה יודע."
הוא קם ויצא מחדר המועדון, מותיר את פיטר לחגוג את ניצחונו
לבד. לא רק ניצחון טכני מבחינת הטאקי, אלא גם זה שפיטר הצליח
לגמרי בעצמו למתוח את רמוס. וסיריוס הלשלוש המטומטם שלח את
המכתב הרבה יותר מאוחר מהתכנון המקורי, אך זה הצליח בכל זאת.
הוא, פיטר, היה ראוי לסגידה. מאחר ונותר לבד, חישב לחגוג את
נצחונו בביקור קטן במקום מסוים מאוד. הוא צחקק לעצמו בהנאה וקם
מהכורסה.
נסיך היהלומים התפוצץ.

ג'יימס התגנב לרוחב הקומה השביעית, שמח במיוחד. זה עתה סיים
להטיל על חלקת מסדרון לחש השתטות מורכב במיוחד וכעת טופף סביבו
במטרה לראות את השפעת מעשיו על זוג אוהבים תמים שלא ישים לב
לאן הוא הולך עד שיתחיל לשיר את ההמנון של קמבודיה בקולי קולות
וכיוצא בזה. חמישה טרולים על טפט הקיר בהו בו. ג'יימס בדיוק
התחבא מאחורי הפסל של ססיליה המאנפפת כשהאדם הלא נכון התקרב
במורד המסדרון.
לילי אוונס הייתה כרגע לבד, וככל הנראה בדרך חזרה מהספרייה אל
מגדל גריפינדור-מאחר וידיה היו מלאות ספרים. היא גם הייתה
נטולת-חבר ונראתה בעיניו מלבבת במיוחד היום. אולי זו הסיבה
שהחליט לצאת ממחבואו ולהגיד לה, לפני שהתקרבה למלכודת-
"היי, אוונס!"
היא התעלמה ממנו, מביטה אל קצה המסדרון.
"חכי! אני צריך ל- אל תעברי שם יש-"
ניסיון ההצלה נקטע בעודו באיבו כאשר לילי צעדה היישר אל תוך
הלחש. נשמע מין רעש דמוי נפיחה והקסם הופעל. הוא היה בנוי כך
שמי שיצעד לתוכו, יחל מיד לעשות את הדבר המביך ביותר שהיה עולה
בדעתו אם הייתה קוהרנטית. במקרה של אוונס זה היה-
"ג'יימס פוטר, איפה אתה?" היא נעצרה והסתובבה במקום, ככל הנראה
מחפשת מישהו. "ג'ייייימי!"
ג'יימס, תוהה האם לחזור להתחבא לפני שתבחין בו או לצאת לשם
ולסחוף אותה בנשיקה לוהטת, עמד במקומו, נבוך. לילי עוד לא שמה
לב שהוא שם.
"ג'יימס פוטר, בוא הנה ברגע זה! זה חג האהבה ואתה משאיר אותי
בלי הדבר היחיד שקיוויתי ש-"
ג'יימס מלמל לעצמו בשקט, מושיט את שרביטו קדימה ויורה גיצים
נוספים. לא הייתה דרך לבטל את לחש ההשתטות, אז הוא הטיל עליה
לחש שינה בטרם יגיע לשם תלמיד אחר וידאג להרוס לה את המוניטין
בשנתיים הקרובות.
הוא ניגש בזהירות אל גופה הנוחר-קלות של והרים אותה, אוחז בה
בעדינות מבוהלת. לא הייתה שום כיתה ריקה באזור הזה ולסחוב אותה
עד מגדל גריפינדור יעורר יותר מדי שאלות. הוא פנה לכיוון אחד,
אחר כך לשני, אחר כך הסתובב ואז פנה שוב ימינה. כשהסתובב בשנית
הופתע לראות דלת שהופיעה יש מאין מאחוריו. הוא השעין את מותניה
של לילי על ברכו ופתח את הדלת, מסוקרן.
בפנים הייתה מיטה, ולידה כורסה קומפקטית מכוערת. ג'יימס התנשף
בעייפות כשהניח את לילי על המיטה ואז חזר ומרח הבעה יהירה על
פניו, מוחק את הבהלה מהתעלול הבלתי מוצלח. מעניין מי החליט
לשים מיטה בתוך חדר נעלם, הוא תהה-ואז חשב שבהחלט יוכל לנצל את
זה מתישהו.
הוא ניקה את ידיו בתיאטרליות ואז התנהל אל עבר היציאה. לפני
שפתח את הדלת הפנה את ראשו כדי לתת עוד מבט אחרון בלילי. היא
הייתה יפה ככה, כשהיא לא צועקת עליו. הוא סובב את שאר גופו
וצעד באיטיות חולמנית אל הכורסה המכוערת, מצניח את עצמו עליה.
לילי מלמלה משהו לא מובן מתוך שינה.

שעה עברה- ג'יימס עדיין יושב ובוהה ולילי עדיין ישנה... עכשיו
היא כבר לא כל כך ישנה, ובחלוף שתי שניות תהיה ישנה עוד פחות.
ג'יימס קפץ ממושבו וניסה להגיע לדלת במהירות כשהבחין שהיא
מתעוררת. הוא בדיוק ניסה לסובב את הידית כששמע קריאת "פוטר!"
מאיימת מאחוריו.
"כן, אוונס?" הוא השתמש בטונים של סיריוס וניסה לחקות גם את
הדרך האלגנטית בה הסתובב לאנשים שקראו לו. זה לא ממש עבד.
"מה אני עושה פה ולמה אין פה עוד עשרים גריפינדורים רועשים
וציור של גברת שמנה בכניסה?"
"את... התעלפת. פתאום! באמצע המסדרון. לא רציתי שידרכו על
הפנים היפות שלך, אוונס, אז במו ידי הבאתי אותך הנה. זה השלב
בו את אסירת תודה ומוכנה לעשות כל מה שאגיד." הוא חשב להעביר
יד בשיערו, שהרגיש לו מסודר מדי, אבל וויתר.
"אתה חייב להבין שהבדיחות שלך הפסיקו להיות מצחיקות בשנה
השנייה, פוטר. עכשיו זוז מהדלת." היא קמה מהמיטה בערנות מפתיעה
ודחפה את דרכה אל הדלת. כשניסתה לצאת, הדלת לא נפתחה.
"פוטר, מה לעזאזל עשית לדלת?"
ג'יימס הופתע, אם כי התקשה להסתיר את שביעות רצונו. להינעל
בחדר לבד עם אוונס הייתה הפנטזיה השלישית המועדפת עליו. היא
ניסתה שוב-עדיין לא נפתח. היא ניסתה אלוהומורה- וזה עדיין לא
עבד. ג'יימס הזיז אותה בעדינות (היא הביטה בו בשאט נפש) וניסה
שוב. הדלת הייתה מאוד, מאוד נעולה.
"ובכן, נראה שזה רק את ואני, אוונס..."

לפיטר פטיגרו היו התגנבויות משלו לעשות. קודם כל לינשופיה, כדי
לשלוח מכתב בצורה שלא תעורר חשד ולאחר מכן למטבחים כדי לקחת
קצת יין דבש ומשהו רומנטי אכיל. לאחר מכן ירד למרתפים אל כיתה
שוממת, סידר על אחד השולחנות מפית קטנה עליה שם שתי צלחות
וביניהן מגש עם עוגת גבינה ורודה; שני גביעים עם נוזל זהבהב
בעל ריח מוזר ועל אחת הצלחות כרטיס ברכה מוזהב לחג האוהבים.
נשמעה דפיקה חפוזה בדלת. פיטר פתח את הדלת, הציץ לכדי חריץ ואז
פתח אותה עוד קצת.
"אליס! חיכיתי לך! קיבלת את הינשוף, או ששוב אנחנו חושבים
ביחד?"
התשובה לשאלה הייתה נשיקה ארוכה. ואז עד אחת.

סיריוס ופליסיטי לא הלכו היישר אל בית הקפה כמתוכנן. ראשית
שכנע אותה סיריוס לבקר בזונקו ולהציץ לרגע ב"ראש החזיר". לאחר
מכן היא גררה אותו לשמאטעגנטי. עוד שעה נבחרת מהזמן הם בילו
במזמוזים הססניים על ספסל בפארק ולאחר מכן פנו ללכת סוף כל סוף
אל בית קפה פרחוני באחד הרחובות הראשיים.
"היי, פלי, תראי! יש להם אפילו קוביות סוכר בצורת לב. אני אמור
לבקש תה עם שני לבבות סוכר, כי הן כבר לא קוביות בעצם?" תהה
סיריוס בשעה שהתיישבו. היא צחקקה, אך החיוך לא הגיע לעיניה.
"זה מזכיר לי!" הוא המשיך "אתמול בערב, ג'יימס סיפר לי ש-"
אבל היא לא רצתה לשמוע מה ג'יימס סיפר. למעשה נמאס לה לשמוע מה
ג'יימס, או רמוס או פיטר אמרו-היא שמעה את כל זה יותר מדי.
ונמאס לה לחכות לו שעות ליד האגם או באולם הכניסה בזמן שהוא
מרצה ריתוקים לא צפויים בגלל שטויות כמו ממתקים מתפוצצים
וסלמנדרות באח.
"סיריוס," היא אמרה, "אנחנו צריכים לדבר..."

רמוס ישב בחוץ וקרא ספר. היום היה יפה, כך שקבוצות קטנות
הסתודדו במקומות שונים במדשאה או שכשכו את רגליהם באגם. הוא
כבר סרק את כולן, פעמיים, בניסיון למצוא נערה עם סרט על ידה.
הוא לא מצא.
הוא כבר החל להתייאש וניסה באמת לקרוא, כאשר סיריוס קרס אל
הדשא לידו. רמוס הרים את עיניו להביט בנער השני. הוא נראה
טראגי כמו גיבור שייקספירי.
"היא... היא זרקה אותי!" הוא ייבב.
"מה?" שאל רמוס בעדינות.
"היא זרקה אותי! אותי!" המשיך סיריוס, "היא שאלה אם אני חושב
שאני מקדיש לה מספיק זמן ואמרתי שכן, והיא אמרה שאני מסתובב
המון איתכם ועניתי שאני גם מסתובב איתה, אם כי לא ציינתי שהיא
מתנהגת, בניגוד אליכם, כמו בחורה. בכל אופן, היא אמרה שיש לה
הרגשה שאני לא חושב עליה מספיק-למרות שחשבתי עליה, ועל הפעם בה
יצאנו למדשאות בלילה והיה ירח מלא ו... הו, ואז אמרתי לה שאני
צריך לחזור לטירה כי הייתי אמור להיפגש איתכם, אבל לא אמרתי לה
את זה. לא משנה, בכל מקרה היא אמרה שהיא חושבת שהראש שלי קצת
בעננים לאחרונה, דבר שהזכיר לי את מה שקרניים אמר כישבנו בחוץ
לפני כמה ימים ורציתי לספר לה על ואז היא אמרה שזה בדיוק מה
שהיא לא רוצה לשמוע ואז היא... היא..." הוא הוציא ממחטה וקינח
את אפו, נותן ברמוס מבט אומלל. "התכוונתי להוריד גם את
המכנסיים בפעם הבאה!"
רמוס נתן בו מבט מהסס, לא מאושר מעודף המידע.
"שמע, רך-כף, כלומר-היא הייתה חברה שלך, לא? והיא העלימה עין
מאוד בולטת מהעניין עם וונדי פון-שטרייבר לפני שבועיים. אני
מניח שפשוט... כלומר, באמת הסתובבת איתנו הרבה."
סיריוס פלט קול שנשמע כמו אופנוע קפוא המנסה להתניע.
"בכל אופן,"אמר שחור השיער- במצב רוח מריר ומרושע במיוחד,
"לפחות הייתה לי חברה. או חמש."
רמוס הרים אליו גבה וסיריוס הבין שהלך רחוק מדי.
"ולמעשה," ענה רמוס בחדות, "אני ברגעים אלו ממש מנסה למצוא
מישהי שכתבה לי איזה מכתב..."
"אה," אמר סיריוס, "זה."
רמוס בהה בו.

הם ישבו בחדר כבר שעתיים, והזמן לא עבר. ג'יימס הביט מדי פעם
בלילי, מסוקרן לדעת מה היא עושה. לילי הביטה מדי פעם בג'יימס,
מוודאת שהוא שומר מרחק. הוא כבר ניסה להיות שחצן ("תראי שאני
אפתח את זה תוך שנייה!"), הרואי ("זו רק בעיה קטנה, אני אפתור
את זה,"), מנחם ו/או סמכותי ("רק זוזי הצידה-אני לא רוצה שתראי
את זה. זה עשוי להיות מכוער וזו לא אחת מהדאגות שצריכות
להתרוצץ בראשך היפה,"-הוא בעט אז בדלת). זה עלה לה על העצבים.
עכשיו הרעש היחיד שנשמע בחדר הוא חריקות הכורסה והמיטה.
ג'יימס כבר התחיל להיות לחוץ. לילי ישבה על המיטה ושעשעה את
עצמה ביצירת בועות סבון צבעוניות עם השרביט שלה. ג'יימס תהה
למה אי אפשר לצאת ואז שמח על כך, למרות שהיה מעדיף להיות בחוץ
ומיודד עם אוונס מאשר בפנים ושנוא. בכל יום אחר הוא היה בחוץ
ושנוא.
"שמעי אוונס," הוא אמר לפתע. הפיל הורוד שניפחה התפוצץ כשקפצה
בהפתעה. "לא התכוונתי לתקוע אותנו פה. אני... כלומר," הוא בלע
גוש כלשהו, "אני מצטער."
לילי השמיעה מין התנשפות מוזרה וחזרה לבועות שלה. ג'יימס חזר
לבהות בדלת, מקווה שיהיה שם משהו לאכול. הוא בהה בדלת ולכן לא
ראה, אבל לילי חייכה.
כשהביט שוב לרצפה, נחה שם צלחת עוגיות.

פיטר ואליס, לעומת התקועים בחדר הנחיצות הנ"ל, כבר סיימו
לאכול. הם גם סיימו את המשחק המקדים וכמעט החלו את העסק עצמו.
אמנם חדר כיתה קריר במרתפים לא היה בדיוק הזירה האולטימטיבית
לעניין שכזה, אך הם כבר היו רגילים: הניסיון הבודד להגניב את
אליס למגורים בגריפינדור בזמן שכמעט כולם היו בחופשה בבית עלה
לאליס בצלקות ולפיטר בסתם טראומה. המחשבה על להתגנב אל המגורים
של אליס בכלל לא באה בחשבון.
"הייתי רוצה..." החל פיטר, מנתק את שפתיו לשנייה מהכתף שכרגע
נישק, "לספר לרמוס על... עלינו."
"לא, פיטר... בבקשה לא! אם מישהו ידע... אתה ראית איך זה
בסלית'רין. הם לא יסלחו לי בקלות כזו. הם לא יסלחו לי בכלל,
למעשה."
"רק לרמוס! הוא חבר קרוב שלי, אני רוצה שידע..."
"הממ...  אני אחשוב על זה. אל תסתכל עלי ככה! באמת! אבל לא
עכשיו..." פיטר הרגיש ידיים מושכות אותו ולפני שהיה לו זמן
להמשיך לחשוב על כך, הוא היה אבוד באופן מוחלט.

"אני לא מבין למה אני עדיין סובל אותך," סינן רמוס לסיריוס,
מתלבט אם לקום מצל העץ וללכת בכעס לטירה או להמשיך לשבת שם
ולצעוק על סיריוס. הוא כעס יותר על פיטר, למעשה, אבל העכברוש
הקטן לא נראה לעין כרגע. זה לגמרי שלך הפעם. הם ידעו שהוא
שונא בדיחות מהסוג הזה... רמוס תמיד היה רגיש לעניינים
רומנטיים מאחר וחשש לפגוע באנשים מצד אחד ולא יכול היה לקיים
שום מערכת יחסים מצד שני. בכל זאת, סיריוס וג'יימס היו קצת
חסרי רחמים בעניין זה: הם מתחו את כולם ללא הבדל דת, גזע ומין
(טוב, היה קצת הבדל בעניין המין). סיריוס נאנח.
"שמע, ירחוני, אני מצטער. פשוט חשבנו ש... כלומר לא חשבנו
ש..."
"כן, לחשוב זה לא הצד החזק שלכם."
"למעשה זה דווקא...-לא, ירחוני! אני באמת מצטער. ואל תאשים את
ג'יימס-זה היה רעיון שלי. סיפרתי לפיטר כי ידעתי שקרניים ינסה
לעשות משהו טיפשי לאוונס. הוא בטח עושה דברים טיפשיים, לא
טיפשיים כמו שלי, בזה הרגע, אני מקווה. אל תכעס עליו. וגם אל
תכעס עלי. בבקשה?"
רמוס קם וניער את עצמו מהדשא, הולך בלי להוסיף דבר.

"אוך, זה כל כך מטומטם!" זעק ג'יימס לבסוף, מעמיד פני מתוסכל
בצורה מוצלחת. הוא כבר תפס את לילי בוהה בו. פעמיים.
הוא הספיק לאכול כמה עוגיות מהצלחת ולאחר שהציע לאוונס (היא
סירבה), החזיר אותה למקומה. לילי קמה ולקחה לעצמה עוגיות.
כלבתא עקשנית, חשב ג'יימס בחיבה.
"פוטר," היא אמרה פתאום, בוהה בחלל, "למה אתה מציק לסנייפ?"
"ובכן, כי הוא פוץ מטומטם ושמנוני."
"ובאמת?"
"כי הוא פוץ מטומטם ושמנוני שכל הזמן דוחף את האף הגדול שלו
לכל מיני מקומות. והוא קורא לך בוצדמית."
"אני יכולה לשמור על עצמי פוטר. ההרואיות שלך לא מסוגלת אפילו
לפתוח דלת, אם לא שמת לב."
"אבל... אוך, לא משנה. את יודעת, אגב: היום יום וולנטיין."
"אה, כן, נהדר. הצלחתי לשים לב בין כל הזוגות שדבוקים אחד לשני
אבל כשהגעתי לאולם הגדול, הלבבות הענקיים קצת רמזו לי."
"את תמיד כל כך מרירה?"
"לא, רק כשאני נעולה בחדר איתך."
"הו, אני אזכה לעוד קצת מהמרירות הזו בקרוב?"
"פוטר?"
"מה?"
"פתח את הדלת הארורה, בבקשה."
"צאי איתי, אוונס. תני לי צ'אנס!"
"כשהגרים יעוף ממגדל האסטרונומיה."
ג'יימס נענע בראשו וקם מהכורסה. האטמוספירה החלה להיות לחוצה
מעט ולמרות זאת הוא חייך לעצמו, משום מה. הוא ניסה לחשב מה
הסיכוי שסיריוס יסכים לחבר כנפיים לגבו ולקפוץ ממגדל
האסטרונומיה.
"מה העניין?" שאלה לילי למראה פרצופו המחויך.
"השפתיים שלך נהיות אדומות יותר כשאת כועסת." הוא אמר,
משועשע.
"פתח. את. הדלת." אמרה, אבל השפתיים שלה כבר לא היו אדומות כל
כך, והקמט בין גבותיה היטשטש.
הוא עשה סיבוב בחדר וחזר לשבת. לילי קמה וניסתה שוב לסובב את
הידית. להפתעתה הגמורה (ולהפתעתו המסוימת), הדלת נפתחה.
לילי בהתה לשנייה בידית, שאלה "איך לעזאזל?", השמיעה מין צליל
זועם ויצאה.
"פשוט הייתי צריך לשירותים. ולא היו פה, אז רציתי לצאת," ענה
ג'יימס לעצמו, יצא וסגר את הדלת.

ג'יימס מצא את רמוס בחדר המועדון, ספר מסתיר את פניו, ואת
סיריוס יושב מולו ומתחנן למחילה. הוא התיישב בכורסה השלישית,
וניסה לקטוע את ההתנצלויות של סיריוס כדי לספר לשאר איפה היה
כל היום.
כשסיים, בהו בו השניים האחרים בתדהמה קלה ונראה ששכחו לריב.
"והיא לא קיללה אותך?" שאל סיריוס לבסוף.
"לא עם שרביט..."
הוא דילג על השיחה שניהלו הוא ולילי לפני שהדלת נפתחה, אם כי
הקפיד לציין שאחרי שעה היא כבר הפסיקה לצעוק עליו. הוא חייך
לעצמו כשחשב על המבט בעיניה-גבות מורמות בפליאה ושפתיים כמעט
מחייכות. הוא מאוד רצה לנשק אותה אז, וגם כשישנה. אבל זה כבר
היה מסתיים כטריק מלוכלך.
"טוב," סיכם רמוס בחיוך את מה שג'יימס אמוד קיווה לשמוע, "אולי
בכל זאת יש לך סיכוי..."
וג'יימס חייך מאוזן לאוזן בעוד רמוס חוזר לקרוא וסיריוס חוזר
להתנצל בפרצוף של גור כלבים מעונה.

סיריוס היה הראשון שהלך לישון באותו לילה: גרונו כאב מבקשת
סליחה (רמוס הזעיף פנים ואמר שזה מגיע לו ושיחשוב בפעם הבאה
לפני שהוא שולח מכתבים אידיוטיים) ומאנקות אומללות על מצבו
הרווקי שלא באשמתו; מאוד לא התחשק לו לראות את פרצופו הזחוח של
ג'יימס או את ההבעה המעוקמת על פניו של רמוס. הוא ניגש אל
המכתבה וכתב מכתב התנצלות קצר לרמוס. מרגיש רע, הוא פנה לשים
אותו על הכרית של רמוס-היכן שהניח בבוקר את המכתב הקודם ("אני
מצטערת שאין לי אומץ לתת לך את זה אישית, אבל כל עוד תפגוש
אותי, גם גמדוני בית יעשו את העבודה..."). למרבה הצער, המקום
כבר היה תפוס: בידי אותו המכתב שהניח שם בבוקר. הוא נאנח, קרע
את שני המכתבים לגזרים ומיקם אותם בזהירות בפח האשפה. יהיו לו
הרבה הסברים לעשות מחר בבוקר.

רמוס וג'יימס עלו (או דילגו, במקרה של ג'יימס) למגורים כשעתיים
אחר כך, תוהים בקשר לנערות מסוימות ולתשובות שלא ניתנו.
"איפה פיטר?" שאל רמוס בעוד החליפו שניהם לפיג'מות.
"אין לי מושג. לא ראיתי אותו מאז הבוקר, למעשה. מעניין אם
הסלית'רינים החליטו לממש את הרעיון עם החיתול והכנפיים ועוד
מכריחים אותו לדקור אנשים עם חיצי לבבות... הו, זה היה כל כך
מוצלח בפעם שעברה-אם כי סנייפ עדיין מריר מאוד על כל העניין.
אני תוהה למה, באמת: סוף סוף הוא לבש תחתונים לבנים..."

רמוס נרדם מיד אך ג'יימס המשיך להתהפך במיטתו-מחייך מדי פעם
ומתכעס בפעמים אחרות. במגורי הבנות בגריפינדור, לילי אוונס
עשתה בדיוק את אותו הדבר.

גם במעונות רייבנקלו הכל היה כבר שקט. נערה אחת, עם חיוך מתוק
ומלא צער נעמדה ליד החלון בחדרה. היא הוציאה מכיסה סרט
קטיפה-מקופל לחבילה קטנה וקשור בחוט ניילון. היא לחשה "מצטערת"
לחשה ללילה והפילה את החבילה לפח האשפה. "חשבתי שתאמר לא..."

מרתף השיקויים היה עדיין קריר, ולהבת הלפיד הבודדה האירה רק
פינה אחת. בפינה זו התכרבלו פיטר ואליס: לובשים מעט מאוד,
סמוקים למדי ועסוקים למדי גם כן. ובכן, זו הייתה הפעם הראשונה
שהלכו כל כך רחוק (למרות שאם זה היה תלוי באליס-הם היו מגיעים
לשלב זה לפני חודשיים וחצי-אבל פיטר היה מבועת מהרעיון קודם
לכן), אך שניהם כבר כיסו את עצמם עקב הקור ועברו למטבוליזם
ושאר עיסוקים מהסוג המסורתי יותר במערכות יחסים. לאליס היה
שיער כהה וארוך ופיטר העביר את הזמן בסידורו בקווצת קטנות
והעברתן בין אצבעותיו.
"אתה יודע, פיטר... אני לא חשבתי שיש לנו סיכוי. כלומר,
גריפינדור וסלית'רין והעובדה ש..."
פיטר צחקק ונישק את היד שהונחה על כתפו.
"זה עובד. ואני אוהב אותך," הוא ענה.
"אני... גם אני..." אמר אליסטר, "אוהב אותך."