אני כל הזמן רוצה לכתוב על עוזי חיטמן.
אני לא רוצה אף פעם להפסיק, לשכוח...
אני מתגעגעת אליו, מאוד, כל הזמן ולא מאמינה שהוא איננו,
שלא נשמע עוד את הקול הנעים שלו, חוזליטו הוא אמר...
אפילו לא מתקרב לנעימות ההיא של עוזי.
אני רוצה לחבק אותו, לא לדמיין, להיות שם כנגד הגוף שלו ולקבל
את האהבה שראיתי בעיניים שלו מרחוק. מהקהל, מהמסך...
אני רוצה לשיר איתו, לא עם הדיסק, לא עם הקול,
לא לדמיין אותנו מופיעים יחד, להיות שם, פנים מול פנים.
לחוש אותו פורט על הגיטרה, לראות אותו זז לקצב הבס, הלחן,
רוצה לראות אותו מלחין, לא בתמונה.
רוצה אותו מציאות בשר ודם. ואין. איננו. ואני כל כך לבד...
לבד לבד.
לפני יומיים היה פה משהו קוסמי. אני מוכנה להישבע.
אני ראיתי כדורגל, זה לא במקרה שאני אוהדת את הקבוצה
שעוזי אהד... מבלי לדעת בכלל נולדתי לתוך השדים הירוקים,
השדים של עוזי. וביום ראשון הם הפסידו למכבי ת"א 1:0
SO WHAT? הפסד ראשון העונה.
אבל בשלב מסוים נשרק פנדל לטובת תל אביב ואני הרמתי ראש בייאוש
לתקרה ואמרתי, "עוזי, תפסיק עם זה! תעשה משהו."
ועוד לא הספקתי להתפקס על המסך לגמרי כשראיתי שהשופט משנה את
דעתו ומורה להמשיך את המשחק בלי פנדל,
למרות שביננו וגם עוזי יודע, היתה שם עבירה של פנדל ברור.
אבל עוזי היה שם ועצר את זה. אז הפסדנו 1:0 SO WHAT?
לא רוצה שעוזי יהיה שם כדי לענות לתחינת הניצחון או ההפסד
בכבוד של מכבי חיפה...
רוצה שהוא יהיה כאן לשיר איתנו עוד כמה שירים... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.