הולך זקוף כשהלב כפוף...
מחזיק בתוכי אוצר - אוצר אשר משמידני...
מלא בכעס על העבר הכבד אשר כיסה את שמחתי, ניסיתי ונלחמתי!
באומץ ובקור רוח בפנימיות המפוצלת שקיימת בתוכי...
נפלתי בשבי במלחמה שלא רואים את סופה...
מלחמה נוראית על קיומי.

פוסע לכיוון מראה, הרוס מידי אדם...
מגיע למראה, שבעיני אדם, אני נראה מושלם והמראה שלמה מתמיד
אך איני רואה זאת ואף אפשר לומר כי אני מפספס זאת, רואה רק
דמות בצללים במראה סדוקה - משקפת את לבי ההולך ונעלם...
אין אני כועס על העולם אלא על עצמי - על המלחמות הפנימיות אשר
קיימות בי...

שונא את עצמי, שונא כל כך
כל הזמן, בראשי, חושב מתי הנסיעה הארוכה מגיעה, מתי אוכל להעלם
אל תוך המדבר...
המדבר ריקני בצורה קסומה - ימלאני כל פעם מחדש...

כל אשר קורה סביבי מגדיל את הסדקים ובסופו של דבר יהפכו
לשברים...
אינני שבור כי כבודי אכן קיים ולבי כל כך ישר אך מתחיל לאבד
צלם אנוש,
מחפש את אל האלוהים שיצילני,
שישלח מלאך אשר ירוקן את אשר על לבי מהרוע שסדק את לבי...
אך בצעקותיי הרבות אלוהים אינו מקשיב, אלוהים מעמידני במבחן
ברגעיי הקשים...

לבי רחוק מלהגיע להכרעה מתמדת,
אני מנסה לשלוח את מחשבותיי למדבר,
מנסה לנדוד הרחק הרחק אל מעמקי נשמתי,
משהו מנסה לפרוץ את גבולותיי,
אינני מצליח לסייע לו לצאת,
מנסה כל כך חזק! אבל כל כך חזק! ואז אני מאבד אחיזה...

נופל לתוך מעמקים מחדש, נכנס ללבט עם עצמי עוד פעם,
נפלתי במלכודת, מרמה או בפח?
או שכשלתי שוב מול הרוע שמונע ממני לצאת לעולם?
יום אחד אצליח...
אוציא את הישן בי לחופשי,
ביום זה אני אשתחרר ואהיה כל כך מאושר
אבל עד שהיום הזה יגיע, אנסה להחזיק ולשרוד עוד קצת, אולי
בעזרת תמיכתכם אצליח,
אבל את זה אוכל להבטיח - ברגע שזה קורה אספר ואשתף כי ארצה
לתאר את ההרגשה הנפלאה, כדי שכל אחד מכם יצא לחופשי לעד...