זה חצי שנה כבר נמשך הקרב והוא עקוב מדם. האבדות אדירות משני
הצדדים ואולם עדיין התחושה היא כי הן גדולות יותר בצד המותקף.
המדינות השכנות שניסו להתערב גילו כי הן פשוט אינן מסוגלות.
מלחמת הכוחות הזו סוחפת לתוכה את כל מי שעומד קרוב מדי וכמו
הוריקן דורסת את נשמתו ובמקרה הגרוע גם את גופו. הצד המתקיף
כמו לועג לחלש ממנו בכלי הנשק המשוכללים ושאר האמצעים
האפשריים. ואולם הצד החלש לא נכנע. הוא מחזיר מלחמה בכל דרך
אפשרית. מלוחמת גרילה אבודה, דרך קרבות קטנים פנים מול פנים
ועד התקפות ליליות (אפילו שכמותן קטנה). המדינות השכנות כבר
מרגישות את הלחץ הגדל ותופח כמו עוגת שמרים. ההכרעה קרבה ואולם
עדיין קשה מאד להבין מי יהיה המנצח המוחלט. הטרור והפחד בעיני
האנשים הם כמו ענן קודר על רקע הרקיע השחור משחור. והאווירה
עכורה כל כך.
והנה פתאום שינוי במערך הכוחות. הצד המותקף מתחיל להחזיר מלחמה
שערה ומגן על כבודו. השמיים מתחילים להתבהר, התקווה בפתח.
האויב מתחיל להתקפל. הדגל הלבן כבר קרוב כל כך. והנה מגיע הסכם
השלום. מי היה מאמין שהצבאות הלוחמים עד טיפת הדם האחרונה,
ירימו ידיים ושביתת הנשק תגיע פתאום?
הכל נגמר. הקרב נעלם ורק צלקות על פני התושבים והאדמה החרוכה,
מזכירות את מה שהיה. ואולם גם זה יעבור.
היא מרימה את עיניה ומסתכלת בעיניו, הכל נגמר. הם עברו את הצעד
האחד והמפורסם הזה, בחזרה לצדה של האהבה, פצועה ככל שתהיה. כעת
נותר רק לאסוף את השברים ולהמשיך הלאה. |