היה קיץ. כאשר התעוררה תמר בבוקר, לא היתה צריכה למהר לקום
לבית הספר. ממיטתה העליונה הציצה בעד החלון, ראתה את צמרתו של
עץ השסק בגינה, ומסביבו שיחי פרחים. מעבר להם הציץ חדר האוכל
של הקיבוץ, ומרחוק, מתנשא מעל לכול - הר הגלבוע, ידיד נושן של
בני העמק.
"אילו הייתי ציפור," חשבה תמר "הייתי יכולה לעוף ישר מהבית אל
ראש ההר... איזו הרפתקה נהדרת!"
לא מזמן הלכה כיתתה לטיול לילי אל הגלבוע. טיולי לילה הם שונים
מאוד מטיולים ביום. ההרגשה בלילה שונה, קצת מפחידה, קצת
מסתורית. רוח קרירה נושבת, לא חמה כמו בשעות היום. בטיול הזה
זרח ירח מלא בשמים, שהאיר להם את הדרך באור עמום ורך; הקולות
נשמעו כאילו הם באים ממרחקים. תמר שכבה עכשיו במיטתה ולא היה
לה חשק לקום. שקט שרר בבית. אבא קם והלך לעבודה. גם הילדים
הגדולים יצאו כבר. אמא, מורה בחופשה, ישנה עדיין, ובמיטה
מתחתיה שמעה תמר את ענבל הקטנה מתהפכת בשנתה. רק היא ערה, לבדה
לגמרי.
לפתע נזכרה בחלום שחלמה בלילה. גם שם היתה לבדה לגמרי, אבל לא
בבית. שוב נמצאה בטיול הלילי, אבל כנראה התרחקה משאר הילדים,
כי לא ראתה אף אחד מהם בקרבתה. היא נמצאה לרגלי הגלבוע, וכאשר
נשאה את עיניה אל הפסגה, ראתה את הלבנה מרחפת מעליו. אבל איזו
צורה משונה היתה ללבנה הזאת - לא עגולה כרגיל, אלא כמו ציפור
גדולה ולבנה פורשת את כנפיה. הציפור רמזה לה לעלות בהר, לנסות
להגיע אליה, אבל תמר לא יכלה למצוא את הדרך העולה אל ראש ההר.
עכשיו חשבה שאילו בעצמה היתה ציפור היתה יכולה לעוף ישר
לפסגתו. שוב התהפכה ענבל במיטתה, ותמר קראה אליה בחוסר סבלנות,
"ענבל, קומי כבר! אני רוצה לספר לך מה חלמתי בלילה."
בעצלות פקחה ענבל את עיניה ושלחה את מבטה כלפי מעלה, אל ראשה
של תמר שנרכן אליה מהמיטה העליונה.
"מתחשק לי עוד לישון," אמרה בקול מתפנק, חזרה ועצמה את עיניה.
אבל זה לא הועיל לה. היא היתה כבר ערה, וגם אחותה לא היתה
מוכנה לחכות לה עוד.
"תשמעי," קראה תמר, חלמתי שהירח היה ממש כמו ציפור לבנה!"
"איך יכול הירח להיות כמו ציפור?" תמהה ענבל; "הרי הוא עגול
כמו צלחת!"
"אבל בחלום שלי הוא היה כמו ציפור, גדולה ולבנה," התעקשה תמר.
היא עפה מעל לגלבוע, ואני רציתי להגיע אליה אבל לא יכולתי..."
היא נשמעה מאוכזבת.
"את יודעת מה?" אמרה ענבל, "אני אצייר לך ציפור."
ענבל לקחה דף לבן ורשמה עליו דמות ציפור. היא לא צבעה אותה,
והציפור נשארה לבנה כמו הנייר. ציפור משונה, עם צואר ארוך,
מקור עבה ורגליים קצרות; אבל כנפיה היו פרושות לרווחה. ענבל
לקחה מספריים וגזרה את הציפור מתוך הנייר, ותמר היתה מרוצה.
היא הניחה את ציפור הנייר על השולחן שליד מיטתה.

בלילה, כשהלכו לישון, שכבה תמר זמן רב וצפתה ממרומי מיטתה
בציפור הנייר. קרן ירח חדרה בעד החלון והיא הבהיקה לאורה;
כנפיה רפרפו ברוח הקלה שנשבה מבחוץ. תמר עצמה את עיניה לרגע,
ומיד חזרה ופקחה אותן. אבל כאשר הביטה שוב אל השולחן, ראתה
שהציפור נעלמה ממנו. הסכלה לעבר החלון, וראתה ציפור לבנה, חיה,
יושבת על האדן. היא הפנתה את פניה אל תמר, ולפתע עמדה תמר
בחוץ, לבושה בבגדיה.

הציפור פרשה את כנפיה והחלה להתעופף מעל לבתי הקיבוץ. אור
חיוור שרר בחוץ, אבל לא הירח הוא שהפיץ את האור אלא הציפור
הלבנה. ובכל מקום ששם נפל האור, השתנה הכול כמו במטה קסמים.
הקיבוץ לא נראה כמו תמיד. הבתים, המדרכות והגינות נעלמו.
במקומם ניצבו סוכות עשויות זרדים בתוך מערה גדול של יער - כמו
כפר אפריקני! אבל האנשים בסוכות ומסביבן לא היו אפריקנים אלא
גמדים! הם היו קטנים כמו ילדים, אבל לגברים היו זקנים ארוכים,
ולנשים הקטנות גוף מפותח ומבוגר. כולם חבשו מצנפות מחודדות,
היו עסוקים ולא שמו לב לתמר. הם הלכו ובאו בלי הרף בכיוון
היער, ונשאו על זרועותיהם משא שנצץ כמו זהב. תמר פנתה אל אחת
הנשים בשאלה, אבל כאשר פתחה האישה את פיה לענות לה, נשמע קולה
דק ומצייץ כמו של ציפור או עכבר. בין הציוצים הבחינה תמר
במלים, "אנחנו מוציאים זהב מהיער - את רוצה לראות?"

האישה פנתה לעבר היער, ותמר באה אחריה, והציפור מעופפת מעליהן.
ביער ראתה תמר חבורה של גמדים מקובצת מסביב לעץ אחד, כולם
עמלים בגרזנים ומסורים זעירים לכרות את העץ. העץ החל להתנודד,
ולבסוף קרס ונפל על הארץ. רק נגע באדמה, ומיד הפך כולו לקורה
של זהב, מבהיקה ונוצצת לאורה של הציפור הלבנה! כעדת נמלים רחשו
הגמדים מסביב לגזע הזהב, גדמו את ענפיו וניסרו אותו לחתיכות.
הגמדת רכנה והרימה חתיכת זהב קטנה. "קחי לך!" אמרה ונתנה אותה
לתמר, ששמה אותה בכיסה.

מיד החל האור להתמעט, הציפור המשיכה לעוף, הסוכות האפריקניות
נעלמו ובתי הקיבוץ חזרו למקומם. תמר הלכה בעקבות הציפור,
שהתעופפה עכשיו מעל לשדות שמסביב למשק. אך באור החיוור שנבע
מהציפור הלבנה השתנו השדות והיו לאגם אחד גדול! הוא השתרע
ומילא את כל העמק, ותמר עמדה על החוף ולא ידעה מה לעשות.
הציפור התעופפה מעל למים, ופתאום ראתה תמר סירה שטה בכיוון
החוף. שני אנשים ישבו בה, וכאשר פנו לדבר אל תמר, נשמע קולם
עמום כמו קול של תוף גדול, מתגלגל במרחק. "בואי, היכנסי
לסירה," הזמינו אותה.
תמר נכנסה לסירה, האנשים החלו שוב לחתור במשוטים אל לב האגם.
האוויר היה מלא מאורה הכסוף של הציפור הלבנה. האור השתבר
בגלים, שנראו כמו פיסות מבריקות של כסף, מתנועעות ברוח הקלה.
המשוטים שקעו במים, חזרו ועלו כשהם נוטפים אגלי כסף זוהרים.
"מה אתם עושים?" שאלה תמר את האנשים.
"אנחנו שולים כסף מהים," ענו בקול עמום כמו קול של תוף גדול,
או של רעם מתגלגל במרחק. הם חדלו לחתור, לקחו רשת מקרקעים
הסירה והשליכו אותה אל המים. הרשת נפרשה כמו קירי עכביש
זוהרים, ולאט לאט שקעה בין הגלים. לאחר כמה רגעים של ציפייה
חזרו האנשים והעלו את הרשת. היא היתה כבדה מרוב דגים שהבהיקו
לאורה החיוור של הציפור הלבנה. אך כאשר שפכו האנשים את הדגים
לתוך הסירה הם נהפכו לפיסות של כסף! בלי לומר מלה לקח אחד
האנשים פיסת כסף ונתן לתמר, ששמה אותה בכיסה.

כנפיה של הציפור החלו לרפרף, האור שנבע ממנה היבהב, מפעם לפעם
התחלף ברגעים של חשכה. הגלים החלו לגבוה, הניעו את הסירה הנה
והנה. ההרגשה שהיתה נעימה בהתחלה, הלכה ונעשתה מאיימת יותר
ויותר. תמר חששה שהמים יציפו את הסירה. האנשים נעלמו, וגם ערמת
הכסף שעל קרקעית הסירה, ותמר נותרה לבדה ולא ידעה מה לעשות.
היא ישבה מכווצת, רועדת מפחד ומקור, מקווה שהסערה תחדל. הציפור
השתוללה בשמים, התהפכה באוויר, היכתה בכנפיה בחזקה, נסקה מעלה
וחזרה וצללה ושוב זינקה לשמים עד שנעלמה מהעין. אפלה השתררה על
הארץ, ויחד עם הציפור נעלמו גם המים. שוב מצאה תמר את עצמה
עומדת באמצע השדה - לא אגם, לא סירה, לא גלים...

לפניה התנשא הר הגלבוע, ותמר הבחינה בנקודה זעירה בשמים,
מתקדמת לעבר הגוש האפל של ההר. תמר החלה ללכת בעקבות הנקודה,
שהיתה בטוחה שהיא הציפור הלבנה. נקודת האור הלכה וגדלה עד שתמר
יכלה לראות את כנפיה הפרושות מעל להר. אך  ברגע שנפל אורה של
הציפור עליו, הפך ההר לטירת-ארמון נהדרת. מגדלים מחודדים
התנשאו כלפי השמים, והחומות הבהיקו כמו זכוכית מבריקה. המראה
היה יפה מאין כמוהו. הציפור ריחפה מעל לטירה, הפיצה את אורה על
צריחי המשמר; קרני האור השתברו במגנים הנוצצים ובחודי הכידונים
שהיו אחוזים בידי השומרים. תמר התקרבה וניצבה לפני שתי דלתות
ברזל עצומות.
נשמעה חריקה, ושתי הדלתות החלו לנוע ולהיפתח, לאט לאט. תמר
פסעה ונכנסה בחשש לאולם הענק. הוא היה יפה להפליא, הקירות
והרצפות עשויים שיש חלק ומבריק. לאורה של הציפור שחדר דרך
התקרה השקופה ראתה תמר ציורים בקווים שחורים מקשטים את השיש
הלבן.
האולם החל להתמלא בילדים שנכנסו ובאו מפתחים רבים בקירות. הם
היו בני כל הגילים, ובני כל הגזעים - שחורים, חומים, אדומים,
צהובים, ולבנים כחולי-עיניים, והיו לבושים בבגדים שונים מכל
הגוונים והצורות האפשריים. כולם נשאו בידיהם אורות מופלאים,
שלא היו נרות אלא אבנים צבעוניות, שגיוונו את האור החיוור של
הציפור הלבנה.

אז נשמעה מנגינה, וכל הילדים התחילו לרקוד - ריקודים משונים
ומוזרים; חלקם בזוגות, אחרים במעגלים, וכמה מהילדים רקדו לבדם.
יחד עם יתר הילדים החלה גם תמר לרקוד, בלי לדעת מהו המחול
שרקדה. ילד אחד בא ורקד לעומתה. הוא היה שחור כולו, אבל לא
נראה אפריקני. היה לו אף קטן וסולד, שפתיים דקות, עיניים
תכולות ושיער בוער כמו אש. היה לבוש חליפה לבנה שזהרה לעומת
עורו השחור. בידו החזיק אבן שהפיצה אור כחול עמוק.
תמר נעצרה. "מה הן האבנים האלו?" שאלה.
גם הילד נעצר. "אלו הן אבני כוכבים," השיב לה.
"כוכבים?"
"בואי, אראה לך."
הילד פנה והלך לכיוון אחד הפתחים, שם ראתה תמר מדרגות שעלו
והתפתלו כמו סליל מסביב לעמוד עשוי שיש. שני הילדים החלו לטפס
במדרגות, מעלה, מעלה, והציפור מאירה להם את הדרך מבעד לתקרה
השקופה. עוד ועוד עלו, וכאשר הביטה תמר למטה הסתחרר ראשה,
כשראתה את המדרגות הולכות ומתרחקות במעמקים. לבסוף הגיעו אל
פתח בתקרה, הילד יצא אל הגג ותמר באה אחריו.

הציפור ריחפה מעל לטירה והציפה אותה באורה החיוור, אבל מסביב
לה רבץ העמק בחשכה. מעליו נצצו בשמים כוכבים באלפי צבעים
וגוונים. "אתם מורידים את הכוכבים מהשמים?" שאלה את הילד.
"כן," ענה, "אנחנו רוכבים על הציפור וקוטפים את הכוכבים
מהשמים."
"אבל היא לא גדולה מספיק!" קראה תמר.
"חכי ותראי," השיב הילד. הוא הרים את האבן הכחולה שבידו ונופף
אותה לעבר הציפור. לאט לאט החלה זו יורדת, הולכת וגדלה, עד
שנחתה על גג הארמון בצד הילדים. היא היתה גדולה מספיק כדי שתמר
תוכל לרכוב עליה!
עלתה וטיפסה על גב הציפור הלבנה וזו נסקה אל על. הם ריחפו מעל
לטירה, אבל כאשר חלפה ועברה, חזר הארמון והיה להר הגלבוע.
הציפור התעופפה מעל לעמק, שזרח כמו גן גדול של עצים ושיחים,
גינות פרחים ופלגי מים שהבהיקו לאורה. אז זינקה לשימים,
הכוכבים הלכו והתקרבו, עד שהציפור התעופפה בתוך גן של כוכבים.
תמר הושיטה יד אל הכוכב הקרוב ביותר, שצבעו היה ירוק, תפסה
אותו בידה וקטפה אותו מהשמים. אבן ירוקה, זוהרת, נחה בתוך כפה
של תמר והיא לא ידעה את נפשה מרוב שמחה.

הציפור החלה לרדת, ותנומה החלה ליפול על תמר. היה זה לילה מלא
הרפתקאות, והגיעה שעת השינה. עיניה נעצמו, והיא נרדמה עוד לפני
שהגיעו לקרקע.
"תמר, תמר, את עוד ישנה?" שמעה קול קורא וחשבה, "לא הספקתי
לישון וכבר מעירים אותי?"
ענבל טיפסה אליה למיטה העליונה, דחפה וטלטלה אותה עד שלא היתה
לה ברירה והיא פקחה את עיניה.
"למה את מעירה אותי? אני רוצה לישון!" אמרה בתעומת.
"אבל יש טיול היום - קומי, את צריכה להתלבש!"
נכון, נזכרה תמר, קפצה מהמיטה, התלבשה והתרחצה. לפתע ראתה את
ציפור הנייר המונחת על השולחן.
"תשמעי," אמרה לענבל, "חלום כזה חלמתי..." שמה את ידה בכיסה,
ולפתע הוציאה ממנו - חתיכת זהב, פיסת כסף, ואבן ירוקה,
זוהרת...