I'd feel tragic
Like I was Marlon Brando
When I'd look at my China Girl
Iggy Pop, 1977


מרלון ברנדו חי בתוכי.
אני מרגיש אותו, הוא חי.
לפעמים הוא מתעורר ואנחנו רואים מאותם עיניים.
הוא גורם לי להיות טריטוריאלי כמו סטנלי קוואלסקי,
אופורטוניסט כמו טרי מלואי,
אינטרסנט כמו מארק אנתוני
ובעל כוח כמו של דון ויטו קורלאונה.
גם פגיע, כמוהו.

הוא חי בתוכי,
גורם לי להרגיש סקסי כמו סרט של ברטולוצ'י,
הופך אותי לחייזר כמו אבא של סופרמן.

הוא חי בתוכי,
אני מרגיש אותו מחייך.
זה קצת קשה לי עם כדורי כותנה בתוך הלחיים,
אבל כמו נפוליאון אני לא מתייאש.

אני מטורף.
כמו קולונל קורץ.
אני לא שפוי.
אני צריך לקבל עזרה.
אני רוצה להיות חופשי.
אני לא אני לפעמים,
חי בתוכי מישהו אחר.

הנשימות שלו מרקיבות ממוות,
איך אוכל להתקיים?
הרי גם אני חי בתוכי,
קטן כמו קופסה שחורה -
לרוב איני יודע מי אני -
אך אני יודע מה שאיני.

אני לא מרלון ברנדו,
אני לא גיבור גדול.
סתם איש קטן וחולמני אני
שרוע בתוך עצמו.

מאידך הייסורים מפציעה תרופה -
מרלון היה כבר ונמוג,
ילד כוכבים הוא לא,
ילד כוכבים הוא לא.

Which side are you with?
Me? I'm with me.