פעם הוא אמר לי את זה, אני בטוחה! אני לא ממש זוכרת מתי, אני
רק זוכרת שזה היה כמה ימים לפני שהוא עזב.
עזב, אמירת המילה הופכת אותה לעובדה מוחלטת, מוגמרת...
בשבוע הראשון ניסיתי להאמין, לקוות, שאולי הוא ישוב. אבל לא-
הוא הלך.
הזמן עובר כ"כ לאט כאילו גמד קטן נמצא בתוך השעון ודוחף את
המחוגים בכל כוחו לכיוון הנגדי.
שנה בלעדיו שנראית בעיני כנצח, אינסוף.
שנים הייתי נאחזת בעיניו, נאחזת ולא מרפה, הן כ"כ אפיינו את
האדם שהוא.
המבט העמוק, החודר, מלא העוצמה שאומר הכול ללא מילים, שנתן לי
את הכוח להמשיך קדימה, להתגבר, לקוות, בידיעה שהמבט הזה מלווה
אותי מאחורה.
וכעת המבט נעלם... וכל הביטחון שלי נסוג לאחור והתפוגג כלא
היה...
הוא סיפר לכולם שהוא הולך למצוא את האני שלו, את עצמו... ואני
פשוט לא הבנתי...
אז, התביישתי לשאול אותו כיצד מתפרשת המילה אני בעיניו,
שכעת הפכה לתמיהה אחת גדולה שעולה לי בהרבה כאב לב...
אח שלי עזב, בלי לתת כתובת, לשלוח מכתב.
הוא הלך בלי להשאיר עקבות-
במודע, כדי שלא נחפש!
גם אני פעם אעזוב ככה סתם את השגרה המאולצת ואת החברה
החונקת ואגרום לכולם להלך כמו סהרורים בבית?
מה היה חסר לו בחיים? השאלה הזאת לא מטרידה רק אותי-
אני יודעת שגם אמא סובלת לא פחות, זה כואב לה, לי ,לכולנו.
אז למה הוא הלך? השאלה הזאת נשארה תלויה, ללא תשובה,
ללא מענה, בוערת, ותמיד תבער... אבל עדיין שאלה...