נגעה בשמים.
זה מה שהם היו אומרים לה. בעצם לא לה, עליה.
אחר כך בסופו של דבר זה היה מגיע אליה בדרכים-לא-דרכים. כאב לה
קצת לשמוע את כל הרכילויות, אבל מה היא כבר יכלה לעשות עם זה?
בני נוער, אי אפשר להאשים אותם. אכזריות זה כנראה חלק מהגיל.
לגעת בשמים... כמה שנים היא חלמה שדבר כזה באמת יקרה. כצובן,
ויש האומרים גם כצפוי, האכזבה לא כל כך אחרה לבוא. אני הייתי
מגדירה את זה יותר כ'נכוותה מהשמים' מאשר כל דבר אחר. גם כן
שמים... אם אלה השמיים אז הגבול מאוד קרוב.
היא תמיד נורא אהבה לישאות. כל החיים שלה היא הייתה יושבת
וקוראת את ספרי הציטוטים הקטנים האלה שמקבלים מאנשים שממש לא
מכירים אותך ולא יודעים מה להביא לך ליום ההולדת, אבל מסיבה לא
מובנת עדיין חשים צורך ומחויבות להביא משהו קטן,להזכיר
שזוכרים. בכל אופן,היא נהנתה מכל ההמולה הזאת סביבה. לא עברה
שנה בלי ספר או שניים כאלה לפחות... או בלי כמה רכילויות
עסיסיות, חלקן משעשעות ברמת הגיחוך שלהן, דברים שהוצאו מהקשר
וסתם דברים שהמפלצות המניפולטיביות של החברה היו חייבות להוסיף
למהלך החיים התקין מדי פעם כדי לתבל אותו במה שהן מכנות
'פלפל'. שורף לה בעיניים, וזה לא שהיא כזאת ילדה רגישה. באמת
שממוצעת. נכון, קצת יותר יפה, קצת יותר חכמה ומוצלחת, אבל
עדיין ממוצעת.
את הפגיעות שלה היא הסתירה טוב מאוד. לאט לאט במשך שנים היא
נתנה לכל ההשמצות המרושעות, הבדיחות על חשבונה ושאר דברים
נוטפי רעל לחלחל עמוק לתוך הבשר, הדם, העצמות והנשמה שלה. כמו
קלישאה מהלכת היא הרגישה מדי פעם, לא משנה מה היא עושה, כמה
שהיא מנסה לרצות אחרים,משהו תמיד נדפק בדרך. והיא השתדלה המון.
הרבה יותר מדי. אבל אף אחד לא ראה את זה עליה. כנראה שבניגוד
למה שהיא נהגה לומר, כשרון המשחק שלה באמת היה טוב...
חבל. באמת חבל מאד. איך יכולנו לא לראות? תמיד מזהירים מדברים
כאלה, שצריך לשים לב לסימנים הכי קטנים, לא להתבייש להציק
ולשאול.
אולי היתה לה תקווה אם היא היתה יודעת שיש אותנו מאחוריה,
ושהיא אחד הדברים החשובים לנו.
והאשמה עלינו... אין טעם להתחמק ולומר שאי אפשר היה לראות.
תמיד אפשר.צריך פשוט להסתכל מספיק טוב.
מקרה קטן ועוד מקרה, שמועה ארסית וכמה רכילויות פה ושם.
היא כבר לא תחזור להיות מה שהיתה.