השלמתי, עם החלק הכי קשה באמת, המציאות.
הייתה לנו תקופה קצרה, מתקתקה, מדהימה
אבל עשיתי את מה שהלב אמר, סגרתי ספר עם דפים חסרים.
הוספתי בעט שחור וסיימתי את הסיפור הראשון
שיכל להיות הכי אמיתי בעולם, הכי נכון בעולם,
עם הסיכוי האמיתי שרצחתי, כמו לביאה בשדה קוצים
שחיכתה למצוא את הטרף שלה ולגמור אותו (איתו אני מניחה...).
זה היה איטי, כואב והכל נהיה כל כך מהר כשהלב מדבר
ועכשיו כואב, כי אהבה לא חולפת כמו רוח
אבל רוח קרירה מזרימה מחשבות.
כל כך חם היה בגיהינום הזה, כל כך הרבה דמעות,
כל כך הרבה שאלות מתסכלות כמו "מה קרה לך?" ו-"הכל בסדר?",
אבל השלמתי עם המציאות, עם האמת, עם הנפש,
רצחתי במבט קר סיכוי ללא סיכוי עם מלים חדות כמו תער.
אני לא יודעת מה קורה איתו, מקווה שבקרוב אדע,
אבל נמאס לי לסבול מאחד שלא שווה אף מלה ולא מעריך כלום,
קר נפש, אנוכי, למה אני תמיד נופלת על הטיפוסים הכי לא
מתאימים?!
והוא כל כך קרוב אליי, כל כך רחוק ממני, לא מבין את פשר הרגש
התם,
לא מבין שדות של אור, לא מבין כוחו של עצב,
כמו תמיד עיוור, עיוור לאהבה.

צורבות לי העיניים מכוחה של אהבה,
והוא עיוור, תמיד עיוור,
זורע הרס כמו רוח סערה.


3.2.2005

והעיוור הזה, גרם לאהבה להמשיך... מי יודע מה יהיה?
אולי בסוף יהיה יותר טוב? כשניתן לזה להתחיל?