הולכים באמצע הלילה לבד, רק שנינו, ללא מילים, רק הידיים
והפנים המחייכות מדברות. שלוש מעלות בצל מנורת הרחוב, כל כך קר
והרוח כאילו העיפה ולקחה הכל, ורק אנחנו נשארנו. אולי בחוץ קר,
אבל כאן בפנים, אצלי בלב, חם.

חיבוק אחד, הידיים שלך עוטפות אותי, כולך מסביבי, נותן לי הכי
הרבה אהבה בעולם, לוחש לי את המילים הכי מחממות, כמו כוס שוקו
מתחת לשמיכה.

הידיים הגדולות שלך עוטפות אותי, וביחד אנחנו המתנה הכי יפה
שקיבלתי, בעטיפה הכי מקסימה שראיתי והמשמעות הכי משמחת
שהרגשתי.

ואני? ללא תחושה בידיי מרוב אושר מחבקת גם אותך, קרוב קרוב, עד
שאני מרגישה את פעימות ליבך, את הריאות שלך מתמלאות בריח שלי,
ואת שפתייך מתקרבות לשלי.

נשיקה אחת, מהשפתיים הכי מתוקות שאפגוש אי פעם, והשיניים עם
הנשיכות הקטנות הכי גדולות שיש, והלשון הכי נעימה שקיימת, כי
אין יותר טוב ממך, ולא יהיה.

ואם לא היה מתחיל הבוקר, הייתי רוצה שנישאר כאן לעד, מתחבקים
ומתנשקים, כי עכשיו, אחרי שטעמתי ממך, לא אוכל להתאפק לפעם
הבאה, לא אוכל לחשוב על אחר ממך וכל כך אתגעגע אליך.

אבל הבוקר כן בא, ואני במיטתי לבד, וגעגועי אליך הולמים בחוזקה
בליבי. ואני נזכרת כי לא היה חיבוק, ולא הייתה נשיקה, ולא היה
הרגע הכי מאושר בחיי, אבל היה חלום.
איפה עוזי חיטמן כשצריך אותו?