הרגשתי מותש באותו יום. עיניי שרפו . גופי כאב בכל מקום
אפשרי. אני זוכר את אותו היום במעורפל. ואת השבועיים שלפניו
אני אפילו לא מנסה לזכור. באותה שעה הייתי בשדה התעופה. ישבתי
על ספסל ולידי ישב איש עם חולצה אדומה. מכנסיים אדומים. אני
מניח שאפילו נעליו היו אדומים.  הוא השגיח עליי טוב, ממש טוב.
למרות שלא הבנתי למה הוא בכלל משגיח עליי , הוא חושב שאני אברח
לאן שהוא? במצב שהייתי אז בקושי יכלתי להשאיר את עיניי פקוחות
שלא לדבר על לנסות לעמוד. קראו לטיסה שלי. האיש האדום הרים
אותי מהכיסא , לא התנגדתי. פתאום הופיעה כל המשפחה שלי אבא,
אימא וזהו, אני מניח. כנראה שהם ישבו מולי כל הזמן ולא שמתי לב
.
"תרגיש טוב, תאכל בריא ותעשה כל מה שהם אומרים לך, בסדר?" אמר
אבא וחיבק אותי חיבוק גדול.
"תקשיב טוב, אתה הולך להירפא שם, אנחנו נחכה לך, אנחנו אוהבים
אותך" אמא אמרה משהו כזה, או משהו בסגנון ובכתה. הורים נוטים
להיות קיטשיים ברגעים כאלו. "אל תדאגו נדאג לו " אמר השרץ
האדום ולקח אותי לטיסה. המטוס היה מלא כשהגעתי למקומות גיליתי
שאני לא יושב ליד החלון, איזה בחור אדום ישב שם, אולי אחיו של
השרץ האדום. קצת התעצבנתי .התחלתי לצרוח, מה שלא היה אופייני
לי, הרגשתי לחיצה קלה בכתף. ישנתי כל הדרך, אני מניח. אני
מקווה שלא הפסדתי  סרט טוב.
יש לי חשד סביר שלא התעוררתי טבעית, במיוחד שהבחור האדום, אחד
מהם, נענע אותי לצדדים עד שהתעוררתי. הייתי במכונית שחורה
ומאובזרת. בחורים קלאסיים, חשבתי לעצמי. הכל עשוי מעץ ממש הכל,
מכונית פאר. הדרך הייתה ציורית, עצים אגמים, כל החרא הזה.
הגענו בערך אחרי שעתיים למקום גדול.
"הגענו הביתה" חייך הבחור. יופי אם זה הבית אני מניח שחדר
הלידה הוא אלקטרז.
המקום היה מוקף בחומות גבוהות שמעליהן צמחים דוקרניים, חוטי
טייל לעניים חשבתי לעצמי. נכנסנו למקום, שנייה לאחר מכן נסגרו
השערים מאחוריי. המקום היה מדהים ביופיו , עיצוב עתיק, כל מיני
קשתות ושטויות שארכיטקטים אוהבים לעשות, הכל היה מלא במדשאות
ובפסלים. הרבה יותר יפה מהפרוספקט. וזה רק היה מבחוץ. מבפנים
כשעברנו ליד הספרייה, זה היה כמו איזה אוניברסיטה בריטית,
ספרייה עצומה, גדולה כמו מטוס . לא היה מחשב שם, מה שנראה מוזר
קצת. המשכנו לחדרים שלנו. החדר שלי היה פשוט מדהים. מיטה זוגית
ענקית אשר צמודה לקיר, חלונות מעץ משובח, טלוויזיה, מיני באר
עם משקאות משכרים, אמבטיה עם טלוויזיה ומערכת סטריאו חלקים. כל
מה שילד רוצה, פלוס מרפסת שפתוחה לים, ללא ים.
"אנחנו מקווים שתהנה כאן" אמר הבחור האדום," אני רק נדרשתי
להביא אותך לכאן עוד מעט יבוא הבחור שיסביר לך על המקום".
שכבתי על המיטה, שהייתה נוחה להפליא, הרגשתי ממש רע עם עצמי,
אני פה בפסגת העולם, ואפילו לא בא לי לקבל את זה, אני יודע שזה
יעשה לי טוב, אבל אני לא מרגיש שאני צריך את זה. יכול להיות
שאני פתאום כבר לא מכור? נראה שרק ימים יגידו. דפיקה נשמעה
מהדלת.
"שלום לך, נעים לפגוש אותך, אני המדריך, אני אסביר לך על
המקום, אתה תקרא לי המדריך". בחור לחוץ למדי, חשבתי.
"בסדר, אתה תעשה לי עכשיו סיור קטן?"
"לא, השעה עכשיו 6 בערב, מכיוון שזה יומך הראשון אתה בעוצר עד
מחר ב- 6 בבוקר. ארוחת בוקר , אני אקח אותך לשם."
"מה אתה מצפה שאני אעשה כאן עד אז? אתם בוחנים אותי?"
"ידידי, אתה צריך לדעת שכל החיים הם בחינה"
הדלת נסגרה. נשכבתי על המיטה. הדלקתי טלוויזיה, לבדוק אם יש
משהו מעניין. לא היה שום דבר בטלוויזיה. רק תוכנית בשפה לא
ברורה. אפשר לחשוב שבמקום כזה לפחות יהי להם כבלים. פתחתי את
התיק האדום שלי , פרקתי את  הבגדים חיפשתי את הדיסקים שלי, הם
לא היו שם, מה אני אעשה עכשיו. אולי נקפיץ איזה טקילה? ניסיתי
לפתוח את המיני באר, הוא היה נעול. איך לכל הרוחות הוא ננעל?
התחלתי לאבד את קור הרוח המפורסם שלי. רגע, למה שאני פשוט לא
אסתובב לי מעט ברחבי המקום הזה קצת? מי אמר שאסור לי ?. ניסיתי
לפתוח את הדלת . גם היא הייתה נעולה. באותו רגע, אומנם אני לא
יודע למה, הרגשתי פשוט גרוע. כמו מסומם ללא המחט. זה לא
שהרגשתי צורך מיוחד ל"כיף" פשוט הגוף שלי רצה פעילות. המוח רצה
לעשות משהו . הרגשתי כמו אכלן כפייתי שחייב להכניס משהו לפה ,
כמו זומבי  שלא מבין מה קורה אתו. הייתי לא שפוי . טוב, תמיד
אפשר לקפוץ החוצה ולמות, חשבתי לעצמי בקלילות. ניסיתי לפתוח את
החלון למרפסת . הוא היה נעול. הוורידים שלי התמלאו בכמות עצומה
של דם, כל גופי בער, ידי הזיעו. האם הם יגידו לי מתי למות?
הקלילות נעלמה, לקחתי את הכיסא האיטלקי הכבד וזרקתי על החלון.
החלון היה חזק ממה שהערכתי. הוא רק נסדק. המשכתי להכות את
החלון בטירוף חושים . עד שהתחיל להיות בו חור קטן, אך מספיק
גדול שאני אצא החוצה. רעש נשמע מאחור, הרגשתי צריבה קלה
בצוואר, נרדמתי.
חבל שהחיים הם לא משחקי אסטרטגיה, הייתי יכול לייצר לי איזה
כלב שיארח לי חברה, את הכסף לכך, בדיוק כמו שאני רגיל, אני
אשיג ממרבצי כסף, אותם גופות אדומות ואפורות אשר מנסות לעצור
אותי ולהפריע לנפשי, ואז הם ידעו שאני מושיעם.
השעון המעורר צלצל, בכלל לא ידעתי שיש לי שעון מעורר. קמתי.
השעה הייתה בערך 5 שטפתי פנים וצחצחתי שיניים. היה לי כאב ראש
חזק. והייתי רעב במיוחד. אני לא יודע כמה זמן כבר לא אכלתי.
ניסיתי לפתוח את הדלת והיא שוב הייתה נעולה, חשבתי לראות
טלוויזיה ולהפתעתי דווקא כל הערוצים עבדו , ראיתי קצת כדורסל
נשים, בערוץ הספורט ואחר כך תוכנית ילדים סתמית על עגבנייה
אחת. נשמע רעש קל מכיוון הדלת . הסתכלתי על שעון הקיר השעה
הייתה  5:55 או במילים אחרות 5 דקות לפני הארוחה. הדלת נפתחה
מעצמה. על הרצפה ליד הדלת מונח היה שעון יפה, שעון לבן עם
רצועה לבנה, שעון מיוחד ומזמין. הרמתי אותו.
"ענוד את השעון, מעכשיו הוא שלך" קול בקע מהשעון. לא הייתי
מוכן לרעש זה קפצתי אחורה והשעון נפל על הרצפה. "אל תדאג השעון
אינו שביר. הרם אותו ולבש אותו. מדבר "המדריך", לא יכלתי
להתפנות אלייך לצערי. שים את השעון, בבקשה"
צחקתי לי, נראה לי מוזר כל רעיון השעון המדבר, אבל שמתי אותו
על היד בכל זאת.
"יופי, אני שמח , אתה יכול לדבר איתי מתי שאתה רוצה, פשוט תלחץ
על הכפתור האדום, העשוי גומי ,לחיצה קלה תתחיל לדבר ושתסיים
תלחץ שוב"
לחצתי על הכפתור, "בסדר" לחצתי שוב על הכפתור כדי לסיים את
השידור.
"אני שמח שזה בסדר. על השעון יש חץ  קטן וצהוב שכל הזמן זז. מן
מצפן. עקוב אחריו . הוא יוביל אותך לארוחת הבוקר שלך. תלך רק
אחריו. אנחנו לא רוצים שיקרה מה שקרה אתמול. אני מניח שאתה
רעב. תהנה מהאוכל, הוא מצוין".
"תודה" עניתי והתחלתי לעקוב אחריי  החץ הקטן והצהוב. החץ ידע
את עבודתו הוא הסביר לי בדיוק מדהים את המסלול.  דרכתי על משהו
קשה. גיליתי ששרוכי פתוחים. ישבתי על הרצפה והתחלתי לקשור
אותם. החץ הצהוב התחיל להשתגע, הוא התחיל להבהב וזימזם בקול
מעצבן, אני מבין אותו סך הכל הוא עושה את עבודתו.
סיימתי לקשור והמשכתי לעקוב אחרי החץ הצהוב, הוא נרגע קצת.
עברנו במסדרונות וחדרים רבים . עד שהגענו לחדר אוכל הומה אדם.
רובם היו בגילי. כולם היו נקיים ,מסודרים ולבשו שעונים כמו שלי
רק בצבעים קצת שונים. נעצרתי להסתכל , אך הנודניק הצהוב  התחיל
שוב לזמזמם. "מה קרה לך שעון דפוק? הגענו לחדר האוכל תפסיק
להגיד לי ללכת למקום אחר".
"אני מצטער, בחור, היום אתה אוכל במקום אחר" ענה קולו של
המפקד.
התבלבלתי לרגע. "איך ענית לי אם לא לחצתי על  כפתור הגומי
האדום?" שאלתי בחוסר הבנה.
"כנראה שלחצת ולא שמת לב" ענה הקול שבצד השני.
"אני בטוח במאת האחוזים שלא לחצתי. אתם מאזינים לי כל הזמן?"
"תסתכל שוב על השעון שלך , אולי השארת את הכפתור לחוץ בטעות?"
הסתכלתי, באמת הוא היה לחוץ. "סליחה, שחשדתי בך , תודה על
עזרתך" לחצתי שוב על הכפתור.
"אין בעיה, אתה במקום חדש. זה ברור שאתה מרגיש פראנויה קלה"
המשכתי ללכת לכיוון החץ הצהוב הגעתי לחדר קטן, כשפתחתי את הדלת
נכונה הייתה לי הפתעה היו שם שני שולחנות, אחד מלא בפרות
וירקות וסלטים שונים. ועל השני היה מן מכסה שקוף ובתוכו מאכלי
בשר, השולחן השני היה מחובר לחשמל וחימם את המאכלים החמים.
לקחתי מספר מאכלים חמים והנחתי על שולחן הירקות. היו שם גם שני
בקבוקי מים גדולים אחד בצבע אדום והשני בצבע כחול . אחד חם כמו
הגיהינום והשני כמעט קפוא. ליד היו סוכר ,מלח, תה, קפה,
ריבועים קטנים בטעמים שונים כגון לימון ופטל שרק צריך לשים
במים, סודה ושתי כוסות. אפשר להבין שהם דאגו לכל. אכלתי
ואכלתי. הייתי כל כך רעב. לא היו מזלגות וגם אם היו לא נראה לי
שהייתי משתמש בהם. סיימתי וקמתי מהכיסא, ברגע שקמתי שוב התחיל
החץ הצהוב לעשות את עבודתו. הפעם לא היה לי כוח להסתבך אתו. אז
פשוט עשיתי מה שהוא אומר הוא הוליך אותי לחדרי אך בדרך שונה
מעט. הגעתי לחדרי החמים. על השולחן הייתה חוברת עבה במיוחד.
והטלוויזיה דלקה. צפיתי בטלוויזיה לרגע זה לא היה שום ערוץ
מוכר אלו היו כתוביות. משהו פתאום החל להקריא אותם. הם אמרו
שאני צריך להתכונן מהר וללבוש את בגדי הספורט שלי כי יש לי
אימון גופני. היה כתוב שם שאסור לי לקרוא את החוברת שקיבלתי
ושאני אקרא אותה רק בערב אם ארצה. בנוסף לכל אלה היה כתוב
איסור בסיסי אחד: "אסור לך לדבר, לא להוציא הגה מכל סוג, אלא
אם אחד מהמדריכים פונה אלייך, לשאר  הילדים אסור לך לענות".
מה? מה הדברים המטומטמים האלו? , חשבתי. אך בגלל שפתאום התחשק
לי לפגוש את האנשים פתחתי את ארוני ושם היו מכנסיים קצרים
,חולצה קצרה אדומה ונעלי ספורט מקצועיות וחדשות. חיכיתי שהבחור
הצהוב יתחיל להראות לי את דרכי בדרכו המעצבנת, אך דווקא אז
הדלת נפתחה. "אני הוא מדריך הכושר וכך תקרא לי". כולם כל כך
לחוצים פה?,חשבתי.
באתי לקחת אותך לאימון הכושר הגופני שלך" כך הוא אמר, בחור
צעיר ושרירי לא גבוה במיוחד שיערו שחור ונעול באותם זוג נעליים
שאני הייתי נעול אך כל בגדיו כחולים .הלכתי אחריו . עשינו את
אותה הדרך , קצת אויר צח חשבתי לעצמי, נצא החוצה למדשאות
ענקיות. טעיתי. נכנסו לאולם כדורסל ענק. בעל קיבולת של כ1000-
מושבים . זה היה מגרש כדורסל מדהים . אולם מקצועי לכל דבר.
כשהגענו כל שאר הבנים עשו תרגילי התעמלות . כולם היו לבושים
בכחול ורק אני הייתי לבוש באדום, הייתי שונה מכל האנשים הללו,
מבוגר לפחות בשנתיים , אני הייתי ענק אדום וכל מה שהם היו זה
מספר גמדים כחולים. האימונים היו מעניינים, כולם דיברו  בינם
לבין עצמם ורק אני שתקתי , שיחקנו כדורסל ורצנו קצת , היה
מהנה. בסוף  האימון הארוך הבחור הצהוב החל שוב לצפצף, התגעגעתי
אליו. הוא הוביל אותי לחדרי ואפילו לאמבטיה. שהבחור הצהוב רוצה
שתתקלח לא נותרת ברירה אליה להתקלח. הורדתי את השעון הלבן-אדום
כדי להתקלח. הוא התחיל להשתגע. לבשתי אותו בחזרה. אם הוא רוצה
להתחשמל מהמים, שיבושם לו. נכנסתי אתו לאמבטיה. הוא כמובן היה
עמיד במים, השעון האולטימטיבי. יצאתי מהאמבטיה עירום שרק
מסביבי מגבת, הלכתי לארון . הוא היה מפוצץ בבגדים, אף אחד מהם
לא היה שלי תיקי עדיין שכב על הרצפה מבולגן מאז שחיפשתי בו את
הדיסקים. היו ארבעה חלקים בארון , בגדי ערב, בגדים רגילים,
בגדי ספורט ותחתונים. הם חשבו על הכל. החלטתי להתיפייף לבשתי
חולצת ערב ומכנסי ערב אפילו לבשתי נעליים אלגנטיות מהחלק שבו
נמצאים זוגות הנעליים. יצאתי החוצה הלכתי לאכול ארוחת צהריים
שדמתה לארוחת הבוקר והתקיימה,כמובן, באותו מקום. שחזרתי בארבע
לחדרי הייתי עייף ורציתי לישון. באתי לחלוץ את נעלי  ואז נכנס
המדריך בכבודו ובעצמו . "הבוס רוצה לראות אותך" הוא אמר
בחיפזון. "הבוס?" שאלתי. "תשאיר את השאלות לבוס, בוא מיד"
הלכתי אחריו. הגענו למשרד לאחר הליכה ארוכה, המשרד היה בחלק
אחר של הבניין. "היכנס עכשיו, אני הולך. המצפן הצהוב יראה לך
איך לחזור לחדרך". נכנסתי לחדר, מה שהיה מצחיק במיוחד- ה"בוס"
המאיים שדמיינתי אותו בתור מנהל כלא זקן, רוגז וקירח , היה
בחורה יפיפייה ובערך בת כ-עשרים וחמש. היא התאימה יותר לשער של
עיתון אופנה מאשר לכאן.
"אני מאוד כועסת, אתה יודע" היא אמרה.
"אפשר לשבת בבקשה?" שאלתי.
"אי אפשר לשבת, אתה תשב שאני אחליט" היא ענתה ברוגז. היא שינתה
את הבעתה חייכה אליי ואמרה: "בסדר, תשב עכשיו".
התיישבתי מולה. ביננו חצץ לו שולחן מנהלים חום שעליו כל מיני
משחקים של פסיכולוגיים. ומאחורי השולחן, על כיסא עור שחור ישבה
לה בניחותא וכתבה, הבלונדינית החטובה, האדם שאמור לעזור לי
להרגיש טוב, או משהו כזה. בזמן שהיא שרבטה דברים על הנייר שלה
אני ניצלתי את הזמן להאריך את יופייה ולחשוב איזה איבר בגופה
אני הכי אוהב, האם זה הפנים החמודות, האף הסולד והמתוק,
העיניים הזוהרות והירוקות או שאולי זה הכל ביחד. מחשבותיי
נפסקו שהיא התחילה לדבר. "שלום, אני האחראית עלייך, כך תקרא
לי" היא חייכה. מה יש להם עם הקטע של הכינויים?, חשבתי.
לא ידעתי איך להתנהג אליה. איך לענות. האם להפעיל עליה את קסמי
הילדותי? להתחיל לצחוק אתה קצת? האם היא כזאת סוג של אדם, צריך
להעריך את זה.
"טוב, אני חייבת לחזור לעניין, כפי שאמרתי אני מרגישה תסכול
עמוק ממך, אני לא יודעת מה לעשות? איך להתנהג אלייך? אולי תגיד
לי?"
שתקתי.
"נו , שאלתי אותך שאלה? איך אתה רוצה שננהג אלייך? יש לך
רעיונות? כי אני פשוט לא יודעת".
"אה" עניתי כמופתע. "את שואלת אותי?" התמהמהתי.
"אלא את מי? אתה הוא האדם היחיד בחדר זה, מלבדי"
"אני לא יודע, יהיה נחמד אם זה לא יהיה כאן כמו איזה בית כלא"
"בית כלא? המקום הזה הוא גן עדן, חלומו של כל ילד, אך כל זאת
הוא כאשר אתה טוב, כאשר אתה רע אנו נאלצים להגביל את תנועותייך
כדי שלא תיצור נזק לאחרים"
"רע? אני רע? בגלל זה אתם שמים אותי כאן?"
"כן, מעשיך מתחילים להיחשב אצלנו ברגע שנכנסת לכאן. רק אתמול
שברת את החלון בעזרת כיסא, מעשה אלים למדי"
"את לא היית עושה את זה?  אני מצטער אבל כזה אני. אני נוהג
לכעוס לפעמים שמשאירים אותי נעול כמו חיה".
היא  קמה מכיסאה והלכה לכיווני כאשר היא עוברת מסביב לשולחנה.
היא התיישבה מולי על שולחנה. נראה שהיא רוצה להתקרב אליי
ולהבין אותי, היא ישבה  על השולחן, קרובה כל כך שיכלתי להרגיש
את חום גופה, סנטימטרים מעטים ממני. נראה היה שהיא מנסה שלא
לבכות." אני מצטערת, השיטה הזו היא קשה, אך היא תרפא אותך. אתה
יודע שאתה חולה, אתה מכור. אם רק תדבר איתי תוציא את כל הכעס".

היא הוסיפה לומר עוד מספר משפטים מבורברים, אני בטוח שהיא
דיברה לפחות עוד מספר דקות. אומנם זה עניין אותי , ואלו היו
דברים חשובים, אך אני לא יכלתי להקשיב לה ולפרוק את מחשבותיי
אתה. באותו רגע רציתי לפרוק דבר אחר. לא הייתי שרוי באותם
רגעים בהזיות מין, פשוט הייתי בהלם למראה אישה יפה. לאחר שכל
החבילה הזו ישבה מולי מוצגת על השולחן יכלתי לבחון אותה מקרוב.
כמו  קצב סוטה. אותו חתיכת בד מינימליסטית שהקיפה את שוקיה ,
וחשפה  את רגליה הערומות, שתי גושי פלסטלינה ,בשר מגולח בקפידה
ראויה לציון, שמשום מה נראו לי מושלמים והדהימו אותי. הם אשר
גרמו לי לאבד את עשתונותיי ולהעריך את יופיים האמיתי של הנשים.
משם עברתי להסתכל על חולצתה שתפסה את  חמוקיה. אך לא הספקתי
יותר מידי מכיוון שבזבזתי זמן רב מדי על רגליה והיא בדיוק
סיימה לדבר.
"אז אתה מוכן לנסות שינוי?" היא שאלה.
מה? חשבתי לעצמי, על מה היא מדברת? הורדתי את הראש  באיטיות
והסתכלתי על הרצפה. יכלתי לענות לה כמו שאנשים נוהגים לענות
בחוסר מחשבה. אך חשבתי לרגע על תשובה הולמת, תשובה שתגרום לה
לחשוב שאני הקשבתי לה. "אם , זה מה שאת חושבת שנכון , אז אני
מסכים. אני רק רוצה להחלים" כנראה, בתור מקצוען, אני יודע
לשלוף מהמותן תשובות מדהימות, כשרוני הרב פותח בעשרות שעות של
צ'אטים באינטרנט.
"טוב אני שמחה. כשתחזור לחדרך, מצפה לך הפתעה קטנה"    
היא ירדה מהשולחן וחזרה להתיישב בכיסאה. גירדתי בסנטר, היה לי
מגרד.
שסיימתי קמתי. "תודה לך, אמרתי" וקמתי מהכיסא. לכיוון הדלת.
"לא, תודה לך" וחייכה לי חיוך מזמין של- בוא זיין אותי. כמובן
יכול להיות שזה היה חיוך אימהי, קשה לדעת בימנו.
יצאתי וסגרתי את הדלת.
שוב הבחור הצהוב התחיל לצפצף, הוא  שוב בחר דרך אחרת להגיע
לחדרי, מפתיע כמה דרכים יש להגיע לאותו מקום. כשנכסתי לחדרי
הקט חיכתה לי הפתעה. ליד מיטתי הצמודה לקיר הייתה דלת. ממש
דלת. אין לי מושג איך היא הגיעה לשם. אבל היא הייתה פתוחה. אם
יש לי כזאת בוסית, חשבתי, מי יודע איזה בחורה מצפה לי מאחורי
הדלת? זה היה בחור, שחור שיער ובעל עיניים כחולות, לא בדיוק
האידיאל שלי לאישה המושלמת. הוא היה גבוה ממני, גבוה כמעט כמו
הדלת, רחב וחסון, בעל סנטר ארוך ואף פחוס. בחור נחמד. מההתחלה
לא הייתה לנו בעיה, הוא הביא משחק  טלויזיה שלא היה מוכר לי,
הוא היה אדם חביב, אך יבש כמו צנון. כאשר אתה רעב, אפילו צנון
טוב משביע אותך. הייתי בחדרו ברוב הימים הבאים. שיחקנו הרבה
במשחק שלו, ראינו טלוויזיה ביחד, שמענו מוזיקה ולהפתעתי היה לו
טעם מוזיקלי משובח, בדיוק כמו לי. היו לו מספר דיסקים טובים
והחדר שלו פשוט היה הרבה יותר כייפי משלי, למרות שהם היו זהים
בעיצובם. בלילות שהייתי עייף לפעמים הייתי מעיר אותו. למרות
שהוא לא כל כך אהב את זה, לא היה איכפת לו לשחק איתי עוד כמה
משחקים במשחק הטלויזיה. לאחר מספר ימים היה לי רעיון, "אולי
נעביר את משחק הוידיאו לחדר שלי?"הצעתי. לאחר הפצרות רבות הוא
הסכים, באותו לילה שיחקתי עד ארוחת הבוקר, בבוקר שוב אכלתי ,
לבדי בחדר אוכל. הבחור הצהוב החל להפסיק להציק לי, רק כאשר
הלכתי "בטעות" למקום מעט שונה מחדר האוכל שלי הוא היה מתחיל
להשתגע. כנראה שהבחור הצהוב נועד לחיי נצח של שמירה, הקפדה
ורוגז בדיוק כמו הורים.  אכלתי מהר, כמעט נחנקתי, שסיימתי
חזרתי מהר לחדרי כדי לשחק במשחק הטלוויזיה האהוב. שהגעתי לחדרי
הוא נעלם. כאילו בלעה אותו האדמה ואיתו כל החיבורים החשמליים
שלו וגם המשחקים, או כל דבר שהזכיר את זה. חשבתי שהוא יכעס.
והוא באמת כעס בהתחלה אבל שאחר כך אמר שלא משנה. שבכל מקרה אני
נהנתי מזה יותר ממנו.
הוא הסתכל על שעונו הירוק ואמר שהוא חייב ללכת . יש לו "מפגש".
הוא לא ממש דיבר על המפגשים האלו. ציפיתי כל הזמן שיזמנו אותי
למפגשים האלה. ששאלתי אותו מה מטרת המפגשים האלו , כל מה שהוא
יכל להגיד היה שמפגשים אלו מטרתם לרפא אותו ממחלתו. נזכרתי
בחלק מהדברים שהבוסית אמרה בזמן שהייתי במצב היפנוטי בבהייה
בגופה. היא אמרה שאני חולה וצריך לרפא אותי. ואני הסכמתי. אני
חולה ? במה אני חולה? ובאתי לכאן כדי להירפא?  התשובות משום מה
היו ברורות לי, רק לא רציתי לספר אותם לעצמי.
באותו ערב שוב לא הצלחתי להירדם. גופי שהתרגל למחסור בשינה
ובשינה בשעות לא קבועות לא הסכים לנוח. ומחשבות החלו לנדוד
בראשי. מחשבות ראשונות על הבית, עליה, אהובתי. זה היה מוזר,
חום מוזר חימם את הגוף שלי כמו אחרי ששותים 5 כוסיות של ברנדי
משובח מהמיני-בר. קפצתי מהמיטה הלכתי לתיק המבולגן שלי והתחלתי
לחפש את זה , זרקתי את הכל החוצה במהירות רוקנתי את התאים של
התיק הפכתי אותו שוב ושוב. זה לא היה שם. השתגעתי, פתחתי את
הדלת שבין החדר שלנו .הדלקתי את האור בחדרו , הוא היה ער
.הסתכלתי אל תוך עיניו.
"נו, תביא לי את זה, יא חתיכת גנב"
"להביא לך מה? לא לקחתי לך כלום, אתה יכול לתת לי לישון"
"אני לא הולך מפה יא חתיכת בן זונה, עד שאתה מחזיר לי את זה"
"אולי תגיד לי מה זה "זה"? אולי לקחתי לך את זה בטעות?"
שתקתי לרגע, מה אני מחפש לכל הרוחות? מה היה בתוך התיק?, עגלי
זיעה נטפו מראשי. נזכרתי.
"זו הייתה תצלום, של בחורה, מודפס על נייר לבן"
"תצלום? למה שאני אגנוב לך תצלום? אולי לקחו לך אותה, כשאני
באתי לקחו לי כמה דברים מהתיק".
לכל הרוחות. הפושעים הללו הם גונבים ממני את חיי? את כל מה שיש
לי. אני בטוח שהם לקחו את זה, הם מסוגלים לכך, הם זבלים. באותו
רגע יצאה בחורה עירומה מחדר האמבטיה שלו היא פתאום ראתה אותי
ונכנסה חזרה בצרחה קטנה.
"מי זו?" שאלתי בפליאה.
"סתם, חברה שלי מכאן, הם נותנים לנו להיפגש, אנחנו נאהבים"
"אתה גם ערום?"
"כן"
"טוב, אני מצטער, לא ידעתי שאתה אחד כזה שמזיין"
"לא נורא, הוא חייך וביקש ממני לסגור את הדלת, בינתיים יצאה
אותה הבחורה החוצה, הפעם לבושה בחלוק, ואמרה לי שלום. חייכתי
קלות וסגרתי את הדלת. הייתי בחדרי, חייכתי לעצמי, בחור כלי
החבר שלי. נזכרתי שוב בתמונה, פתאום לא היה לי כבר חשק לרצוח
לשבור ולרמוס, סתם תסכול עמוק מכך שלקחו לי את התמונה. אספתי
את כל הדברים שלי לתיק הרמתי את התיק כדי לשים אותו בצד, בשביל
הסדר הטוב. משהו לבן היה מתחת למיטה, התצלום כנראה ונפל,
חייכתי הבטתי על התצלום הנחתי אותו על המסך והוא נדבק לטלויזיה
בגלל החשמל הסטטי או משהו , הבטתי עליו למספר שניות, חייכתי
חיוך אמיתי ונרדמתי עם טעם מתוק של אהבה.
באותו ערב חלום אחד חזר שוב שוב חלמתי שאני הולך ברחוב בתוך
לוח שחמט ענקי והכל היה בנוי מריבועים שורים ולבנים, זקן
נחמדקרב אליי ושאל אותי איפה זה הבנק, אמרתי לו שהעוגייה שלי
מתחממת. בחלומות בדר"כ אנשים נוטים להבין גם דברים מוזרים שאתה
אומר, משום מה הוא לא הבין וביקש שאחור על דברי. אמרתי לו שזה
לא משנה. והוא אמר לי שככה זה שאתה מאוהב - הכל לא משנה ואתה
מדבר שטויות. ואני אמרתי לו שאני באמת מאוהב, והפכתי למלך
והתחלתי לקפץ לי ממשבצת למשבצת. מוזר שאני זוכר את החלום הזה,
עבר זמן כה רב, אבל לא משנה.  
למחרת הרגשתי שמח, אושר אמיתי שכמוהו לא הרגשתי זמן רב, רציתי
להתקלח אך נגמרו לי המגבות, נכנסתי בשקט ולקחתי מגבת, הסתכלתי
על שכני ועל חברתו חבוקים וערומים בוודאי מתחת לשמיכה. הסתכלתי
עליהם לשנייה, בתחושה אבהית לקחתי את המגבת והתקלחתי בערך שעה,
כל הזמן צצו לי מחשבות מהעבר, עליה, אבל עדיין הכל היה מבולבל,
אני צריך עוד זמן לארגן את מחשבותי ,לזכור.
כשיצאתי ראיתי את תמונתה על הריצפה כנראה שהיא נפלה מהטלוויזיה
, לעסתי מסטיק, הוצאתי אותו מהפה והדבקתי מאחורי התצלום, את
התצלום הדבקתי לקיר בדיוק מול המיטה שלי. אותה תקופה הייתה
תקופה נפלאה בשבילי התחלתי להיזכר בחלקי הפאזל שוב ולחברם.
באותו זמן הייתי עם יחוך רחב כל הזמן , החלו להיות לי יותר
שיעורי התעמלות שאהבתי ורוב הזמן הייתי מסתובב עם שכני וחברתו,
היינו יושבים בחדרי לפעמים ולפעמים בחדרו משתכרים רואים
טלוויזיה ומדברים כל הלילה. באחד הלילות עשינו תחרות שתייה
ואני שתיתי 4 טקילות ו-5 ברנדי ועוד כל מיני משקאות תוצרת בית,
ואני עוד הפסדתי בתחרות. היינו כל כך שיכורים שלא שלטנו
בעצמנו. שכני המנומס גיהק בזמן שהוא תופס באבריה של ידידתו
הקרובה.
"אתה רוצה לזיין אותה נכון? אתה רוצה לתקוע את חברה שלי? מה את
חושבת את רוצה שהוא יתקע אותך?"שאל בזעם הצנון. היא חייכה
והנהנה בראשה, לא נראה לי שממש היא הבינה מה הוא רוצה, כל מה
שהיא רצתה היה להקיא או לישון.
"נראה לך שאני רוצה את חברה שלך? יש לה תחת מגעיל" כנראה  שזה
מה שאמרתי אם כי איני זוכר את הניסוח המדויק.
"אתה מכחיש שקיימת אתה יחסי מין? היא סיפרה לי" הוא צעק, היה
מחוק לגמרי.
"אני ארצח אותך" צעקתי וקפצתי עליו. האמת היא שלא הייתה לי
סיבה ממשית להרביץ לו. זו סתם הייתה שיחה אינטלקטואלית בין שני
חברים השרויים תחת מעטה כבד של אלכוהול. אבל אתם יודעים איך זה
שבא לך לפוצץ מישהו. התחלתי לחבוט בו. ישבתי עליו ותקעתי לו
בוקס בימין ובקושי רב לשמור על שיווי משקל בוקס בשמאל. הוא לא
היה מוכן לזה. פתאום שמעתי ריץ רץ נפתח חברתו הורידה את החולצה
והחזייה הסתכלתי שנייה לאחור במבט בוחן, אכן היא הייתה בחורה
יפה, במיוחד שמפנים את המבט לאיזורים אחרים, פתאום הראש שלי
צילצל הלסת שלי כאבה לשנייה והכל נעשה חשוך, אני מניח לאחר
חקירת המסקנות האפשריות במוחו של אדם שלא מסוגל לחשוב שפשוט
הוא נתן לי ימנית טובה, והיא ביצעה פעולת הסחה.
התעוררתי בבוקר, כשלידי שניהם מחובקים ועליהם שמיכה. קמתי
ובעטתי בהם, השעה הייתה 5:55 . התרגלתי לקום על השנייה. הם
התעוררו והתלבשו מפגן העירום שלהם הפך למשהו רגיל , הלכנו
לארוחת הבוקר. הרגשתי נורא גרוע כי התכוננתי לרגע שנגיע לחדר
האוכל והם יכנסו ואני אוכל לי לבד. הגענו לחדר האוכל, הם נכנסו
ואני נשארתי עומד.
"מה קרה?" הם שאלו.
"אה, שום דבר, אני פשוט אוכל במקום אחר"
"טוב אז נתראה" הם אמרו ונכנסו , הרגשתי מנודה הסתובבתי
והתחלתי ללכת לכיוון חדר האוכל הפרטי שלי. פתאום הוא החל לצפצף
- המלאך המושיע שלי, מר חץ צהוב. הפעם הוא היה בעדי, הוא סימן
לי בזמזומיו העצבניים, שהיום אני לא אוכל במקום הרגיל.היום אני
אוכל בחדר האוכל של כולם. נכנסתי לחדר האוכל זיהיתי את שכני
וחברתו. קראתי להם הם חייכו, התקרבתי אליהם.
"אז בסוף אתה אוכל אתנו?" הם חייכו.
"כנראה שכן" עניתי בחיוך גדול משלהם.
אני חייב להודות שזו הייתה ארוחה חלומית. עם אנשים. החיים שלי
סוף סוף החלו להסתדר, חברים , אוכל, אנשים, שימחת חיים רדודה,
מה צריך יותר?
חזרנו באותו יום הביתה, הם לחדרם ואני לחדרי נכנסתי והסתכלתי
בתמונה שלה ,סתם ישבתי והסתכלתי, ואז גלים חשמליים הכו את
מוחי, עשו לי כואב בראש, זיכרונות שטפו את מוחי, כל מה שזכרתי
אז היו תמונות ומאורעות. עכשיו הגיעו הרגשות, וכשהסכר נפתח
ערים שלמות טובעות. התחלתי לשחזר את הדברים. זה כאב נורא משום
מה, אבל זה אף פעם לא היה קל לפתוח אלף מתנות, במיוחד את אלו
שקשורות חזק.
קור עבר בעצמותיי ככה זה אצלי, שאני חושב על דברים רעים, או על
דברים מרגשים, הצינה חוגגת עליי חופשי.
לסיפור הזה לא הייתה התחלה, ואם כן לא זכרתי אותה. פגשתי את
"האלמנה" בערב חשוך אחד במקום שאני בדרך כל מבלה עם חברי
בלילות, לאלה שאני באמת יכול לקרא חברי. מהמשפט הראשון שהיא
פלטה הבנתי שהיא מבינה את נפשי העדינה והמיוחמת, היא אהבה את
אותה המוזיקה שאני אהבתי, היא התיימרה להבין באומנות ולא הבינה
כלום בדיוק כמוני, ובל נשכח שהיא צחקה במינון הנכון של מספר
ההברות שלדעתי צחוק דורש(4), היא חייכה המון , אחרי כל משפט
ואני נאלצתי להדבק במנהג זה.
ככל שהזמן עבר התחברנו, התקרבנו. הייתי נפגש איתה באותו מקום
שוב ושוב ומדי פעם היינו משאירים אחד לשני הודעות ומכתבים.
והיא הייתה מיוחדת,אהובתי היחידה, מיוחדת מכל אחת שאי פעם
פגשתי או אפגוש. כאשר ממש רציתי להסביר לה משהו מיוחד שהסבירו
לי רגע לפני,היא רצתה להאזין. כאשר רציתי לחלוק איתה עניין היא
הייתה מבינה מייד על מה אני מדבר , ומפתיעה אותי בידענות אשר
אינה יודעת גבול. כשרבתי עם הוריי, היא שימשה כמצפוני-כשידעתי
שאני אשם היא צלבה אותי וכשהייתי זכאי, הייתי האדם הזכאי
ביותר.
יום אחד החלטתי שאני חייב לשמוע את קולה, לינוק מאותו סאונד
מסוכר שקולה הפיק. היא הסכימה, ושלחה לי את הטלפון שלה.
כאשר התחברתי ערב אחרי, וראיתי את אותן סיפרות הטלפון על אותם
פיקסלי המסך שלי, סחרחורת אחזה בנימי גופי, ורצתי בכל הכוח אל
הטלפון.הרמתי את השפורפרת התחלתי, לחייג, להתקשר. מלחיצה
ללחיצה אצבעותיי החלו להכביד עליי והשקת המספר נעשתה פעןלה
בלתי אפשרית.
פתאום פחדתי, יותר משאני מפחד מהעוני, הרעב, או המוות. פחדתי
שקולה יהיה גועלי, או שהוא לא יהיה בדיוק אותו קול אשר נמצא
בדמיוני במדויק. האם אני אוהב אותה? לחצתי רב על הסיפרה
האחרונה במספר.
הטלפון הספיק לצלצל פעמיים וחצי לפני שמישהו עקר אותו ממקומו
מהצד השני. מישהו שרצונו לדבר איתי הוא רב.
קול נשימה עמוקה נשמע מתוך השפופרת ,  הצמדתי את אוזני לאפרכסת
הקרה, מקשיב. שתיקה טהורה. כחצי שעה עברה, או נצח.
בקול הכי נורמלי שיכלתי להוציא שאלתי, "היי?" צחוק חמוד נשמע
מהצד השני."היי" היא ענתה.
זאת הייתה אחת השיחות הארוכות בחיי, דיברנו עד עלות השחר, ואז
נאלצנו להפסיק כי הגרון כאב והמילים בקושי יצאו.
במשך חודש המשכנו לדבר באדיקות הטלפון, הפסקנו לצ'אטט
באינטרנט, הפסקתי להיכנס לאינטרנט בכלל, הייתי מאושר.
אז עשיתי טעות, למרות שהיינו פתוחים ביחסנו והיינו החברים הכי
טובים, לא דיברנו על מראה איש ורעהו. דמיינתי אותה חלמתי
עליה,חשתי אותה לעיתים, אך לא היה לי מושג קל שבקלים מה צבע
שיערה או איך היא מחזיקה את הכפית שלה כשהיא אוכלת בבוקר
קורנפלקס(היא טוענת ש"בחוזקה").
פתאום התחשק לי לראות איך היא נראית, תצלום או תמונה שלה, לא
היה לי את האומץ להזמין אותה לצאת או את הבושה לבקש ממנה שתתאר
את עצמה, רק תצלום, פיסגת המגעילות מצידי, לראות במחשב אם היא
פוטוגנית,אם המצלמה עושה לה טוב.
ביקשתי ממנה, היא שתקה לרגע.היא כנראה כעסה, במקום לנסות לפגוש
אותה ולהכיר אותה מבחוץ אני רוצה לראות את תמונתה? לחזור
אחורה? ממה אני מפחד? היא שאלה את השאלות האלו, ניתקה ונעלמה.
למחרת שהתקשרתי ענתה לי המזכירה, לאחר מכן לא הייתה תשובה
בכלל, ולבסוף איזה משפחה רוסיתשלא הבינה בדיוק על מה אני
מדבר.
רציתי לפגוש אותה ולבקש סליחה, אך לא ידעתי היכן היא גרה,
התחלתי לחזור שוב לצ'אטים,כל יום הייתי מתחבר לאינטרנט במשך כל
הלילה,לאחר מכן התחברתי גם בצהריים ולבסוף מהבוקר, הייתי מחובר
במשך כל היממה, לא ישנתי, בקושי אכלתי, חיפשתי אותהבנרות,
דיברתי עם כל אדם שיכל להכיר אותה, הם ידעו עליה כמוני או לא
יגעו כלום.
דיברתי עם כל אדם בעל ניק שהזכיר אותה,ועם כל אדם שהיה לו איזה
קשר איתה, דיברתי עם כל האנשים בעולם.
ההורים שלי ראו מה קורה לי, בנוסף הם קיבלו את חשבונות הטלפון
והאינטרנט הענקיים. הם אמרו לי שאני הורג את עצמי,הייתי תשוש
כל כך וחסר שינה, קופצני,מקבל סחרחורת ומתרגז בקלות- פרסומת
מהלכת על שתיים למכור לקפה. ברחתי, לא היה לי כל ברירה
אחרת,ממש ברחתי פיזית,עזבתי את הבית, לקחתי מספר בדגים בתיק
ואת התמונה המודפסת,הלכתי למקלט שחברים סיפרו לי עליו הייתי שם
כמה ימים וכל יום הייתי מבלה שעות רבות בסיפרייה בגלישה
ובחיפוש אחרי משאת נפשי. לאחר כמה ימים הם מצאו אותי, ההורים.
הם הביאו אותי הבייתה ובהוראת הרופא נאלצו לקשור אותי למיטה
כדע שאני לא אפגע בעצמי. לאחר 20 שעות של שינה התעוררתי, קמתי
מהמיטה, וכבר לא הייתי קשור. אימי הביאה לי כדור נגד כאב ראש ,
הייתי רגוע והורדתי אותו עם כוס של קולה. היא יצאה. אבי נכנס
לחדר. הוא שפשף את ראשי כמו שהורים עושים, ישבתי על הכיסא מול
המחשב.
"אתה יכול להתחבר עכשיו לאינטרנט לשעה אחת, בפעם האחרונה שלך ,
שעה יחידה, מעכשיו" ויצא כלעומת שנכנס.
פתאום כבר לא רציתי להתחבר, עייפתי מהחיפושים. סומן לי שקיבלתי
דואר פתחתי אותו, מפליא שעדיין זכרתי איך לעשות זאת אחרי 20
שעות התנתקות, היה כתוב שם מילה אחת, "להתראות", וקובץ של
תצלום, לא צויין מי השולח או מהיכן.
שמרתי את התצלום , והסתכלתי עליו, היא הייתה בתצלום, הרגשתי
שזו היא, יש לי את היכולת לדעת עם מי אני מדבר מהצד השני, היא
הייתה מושלמת,אך לא מאותן בחורות ששלמותן מפחידה אותך והופכת
אותן ללא נגישות,אוסף של איברים שהתחברו יחדיו בצורה הרמונית
מושלמת ויצרו את אותו יופי שחור שיער וכחול עיניים, תווי פנים
נשיות ואציליות והאצבעות הקטנות והחמודות שפגשתי בזמן האחרון.
הזמן עמד להסתיים לו, הדפסתי את התמונה והכנסתי אותה לתיק,
הלכתי לישון.
למחרת ההורים שלי אמרו לי שיקחו אותי למקום שירפאו אותי, והראו
לי קטלוג קיטשי, על מקום עם מדשאות , ארוגות, וספריות
אנגליות.
אמרתי, "שיהיה", ואני שוב מקווה לרווחת הקוראים שזה הציטוט
המדויק, שוב הלכתי לישון, בשביל להעביר את הזמן בהזיות מין,
ולבדוק שהכל עדיין במקום, הרי לא השתמשתי בו הרבה זמן.


זהו לבינתיים. המשך יבוא