"אתה בטוח שהגענו, פרנצ'סקו?", שאל דמון בקול שבור מן המסע
הארוך שהתגלה לו זה עתה כי היה לשווא. "כן, ללא ספק, זהו
המקום", ענה לו פרנצ'סקו בקול המנסה להסתיר לשווא את אכזבתו
הבלתי נמנעת. "אבל כל ההבטחות, כל האגדות, כל המיתוסים, כולם
לשווא הם?" חזר דמון ושאל וקיווה בתוך תוכו כי פרנצ'סקו ישיב
אחרת. "כן דמון, כך מסתבר". השפיל פרנצ'סקו את עיניו, ובפעם
הראשונה גילה סימן של חולשה לעיני דמון.

פרנצ'סקו הילך חזור ושוב על החול הרך. חומו הכמעט מדברי לא
הועיל לצינת המוות אשר תקפה אותם. הוא לא העז להישיר מבטו אל
דמון. ואילו דמון לא גרע עינו מפרנצ'סקו מלבד מבטים גנובים אל
החול אשר חפר קלות ברגלו, אולי שם ימצא את מבוקשו.

שתיקה ארוכה עטפה את שניהם. דמון לא הצליח להוציא אלא הברות
מזדמנות ופרנצ'סקו לא חפץ אפילו באלו. שתיקה פראית וכמעט
מסוכנת לשפיותם יותר מהמציאות המטורפת אליה נקלעו. "כך מסתבר",
חזר פרנצ'סקו בלחישה צרודה לשאלתו של דמון.  

"כוס אמ...אמ...אמ... אמא שלהם כולם, בני זונות. כל ההבטחות
האלו, מניאקים!" התפרץ לפתע דמון, "כל הסופרים המניאקים האלו,
כל המשוררים שרק רצו להשיג זיון במטאפורה הזאתי, עבדו עלינו.
מאיפה אני אחזיר את ההלוואה על המטוס ששכרנו?", פרץ לפתע בבכי.

פרנצ'סקו הניח זרועו על כתף דמון, אולי לנחם, אולי להתנחם.

"אולי זה בצד השני בכלל, אולי זה לא הצד הזה? אולי החזקת את
המפה הפוך או משהו כזה? אולי זה בצד השני, אני לא יודע אבל
אולי טעינו?", דמון חזר וניסה נואשות לאחוז בפיסת ההגיון
האחרונה, כאדם הנלחם על שפיותו. "לא", אמר פרנצ'סקו בפסקנות,
אף שניכר כי רצה להרגיע את דמון ויותר מכך, רצה להרגיע את
עצמו, "זהו קצה הקשת בענן, ואין כאן כלום. כלום, אפילו לא מטבע
מחורבן אחד לעזאזל".

"איזה חרא של חיים עברו עלי, מס הכנסה עיקל לי את הבית, אשתי
מרוב עצבים הורידה לי כזאת כאפה וברחה לאמא שלה עם הילדים.
חשבתי שכאן אמצא את האושר, בצדו השני של הקשת בענן. תמיד קראתי
בספרים שיש כאן הרבה כסף. לא יודע, כל מיני סיפורים. בני
זונות, בטח שיש פה ים של כסף, אנשים תמימים קונים את הספרים
שלהם, הם עושים את הכסף ואנחנו כאן. מניאקים", בכה דמון על מר
גורלו. "אני אזיין אותם ת'מניאקים האלה, באמא שלי אני לא יודע
מה אני אעשה להם. חארות כולם", קבל דמון בפני פרנצ'סקו, אשר
ניסה באותם רגעי אכזבה לעמוד על דפוסי המציאות הקשה הטופחת על
פניהם כעת. דמון המשיך בדיבורו, אף כי ידע כי דעתו של פרנצ'סקו
אינה נתונה לדבריו, "והכי מעצבן זה שסתם שכרנו מטוס. מי היה
מאמין שזה בדיונות של ראשון לציון? עם קו 2 היינו מגיעים לכאן.
למה? למה? למה הסופר המטומטם הזה עושה לנו את זה? איזה עלילה
מטומטמת. מה, חסר לו מה לכתוב לאידיוט הזה? והוא לא שייקספיר
אם אתה מבין מה אני מדבר. ונמאס לי כבר מהמונולוג הדבילי הזה
'קבל דמון בפני פרנצ'סקו', חלאס, די, תגוון, תעשה את זה בצורה
של שואל עונה, זה יכול להיות מעניין."
פרנצ'סקו: "אמת, מבנה סיפורי כזה יכול להיות מעניין, עדיין לא
השתתפתי בסיפור בעל מבנה כזה."
דמון: "תגיד לי, אמרת את זה ברצינות, ברגש, בצחוק? איך, איך
אמרת את זה? אני שואל עכשיו."
פרנצ'סקו: "אני דיברתי בטון רציני. האמת שאכן זה קצת קשה לנהל
דו שיח סיפורי בצורה שכזו, אמרתי כמודה על האמת. אבל זה מעניין
להשתתף בסיפור בעל דו שיח שכזה. אתה יודע דמון, אני מוסיף, פעם
אף השתתפתי באחד משיריו של הסופר. הדמויות שם יותר מלאות,
הדרמטיות שם יותר חיה, אתה מרגיש חי. אמת הדבר; שונה השירה מן
הספרות. קשה להיות דמות בסיפורת כשבכל פעם אתה אדם אחר, בעל
עבר אחר, עתיד אחר, קשה הספרות מן השירה. אני מסיים."
דמון: "סתם אידיוט, עזוב אותך, תראה איזה שמות הביא לנו, כולה
שני בת-ימים. דמון אלאק, היית קורא לי סטיב או משהו כזה."
פרנצ'סקו: "אני כעת מתיישב על החול, מביט אל עבר האופק."
דמון: "טוב, יאללה, הבנו, תחזיר את הדיאלוג הרגיל, ותעשה איזה
סוף שמח, הכאפה של אשתי עדיין כואבת", אמר דמון ברגש.
"הנה, ראה שם", הצביע פרנצ'סקו אל עבר שמאלו של דמון. "אני לא
מאמין", צהל דמון, "איזה כוסיות. תראה כמה זהב הן מביאות, יו,
מאיר אתה גדול!", סיים מאיר.