ערב יום השואה
והשמים קודרים,
ערב יום הזוועה
והשמים בהירים.
ישנה תחושת הצינה באוויר.
זו תחושה שכל אחד מכיר.
ואין מי שאוהב הרגשה זו.
אין מי שלא נצבט ליבו.
השמים הבהירים והחיוורים,
כעת קודרים וכהים.
וכמעט שאפשר לגעת בהם,
אך אי-אפשר להתקרב.
גשם החל ליפול
הסופה החלה.
גשם של דם ודמעות.
גשם, שבו כל טיפה צורבת  על עורך.
גשם, שבו כל טיפה משאירה כוויה.
גשם, שבו כל טיפה משאירה צלקת עמוקה.
גשם, שלא מפסיק לרדת, אפילו כשלא שמים לב.
גשם, שאותו לרוב מבליגים, עד שכבר ממש כואב.
כואב כמו עכשיו.
ולא יודע למה.
הרי החסר לא מוכר,
והמוכר לא חסר.
אז מה פה לא מסתדר?
בכל פעם שסבא מתחיל לדבר,
פיו נאלם דום.
וזה למרות שהוא זוכר הכל,
כאילו וזה היה שלשום.
אבל זה קשה, זה בלתי ניתן לעיכול.
זה נתקע במעיים וחותך אותם כמו סכין חדה,
סכין בעלת להב משונן שחותך עמוק בלי לחץ,
סכין שחותכת הכל, ללא כל תחושת פחד.
וכך הכל מבפנים מת,
הכל מבפנים נרקב,
וכבר אי-אפשר לאחות זאת.
וכך גם אי-אפשר לשכוח.
הכל זוכר,
וזוכר הכל.
זוכר הכל,
לעולם.