גושים של חול מדברי עפו לי אל תוך העיניים,
ויותר לא יכולתי לראות.
סדום ועמורה קיפלו את הדברים שלהם ונדדו למקום קר יותר,
איפה שאחוזי התמותה גדולים בהרבה.
אני זוכר את צבע עינייך, את טעם שפתייך,
את הריח המלוח שלך כשאת יוצאת מהים הקפוא.
עננים שחורים הסתדרו בשורה,
אבנים שחוקות, שילטפו אותן רצו.
ואת חייכת, כשעוד אסון טבע אירע בארץ רחוקה.
אני אמות לצליליי הסונטה הזאת.
ואת תעטפי אותי במיטב מלבושייך, תתבוססי ערומה באפר מותי.
אני בטוח שאני אחייך אלייך ממעל,
ואת תצחקי.
..אני אמות לצליליי הסונטה הזאת,
ועורב חמדן ידמה אותי לאור היקרות,
אני אדמה אותך לציור פורובוקטיבי מידיי.
באותו היום גושים של חול מדברי עפו לי אל תוך העיניים,
ויותר לא יכלתי לראות.
סופת מדבר,
וטעמה המתוק של ההחמצה קיננו בתוכי כשדים ומצפון.
קחי אותי איתך.
|