תארו לעצמכם חתיכה עסיסית של בשר, סתם איזה גוש של, נגיד,
פרגית משיפוד. כזאת שמעלה אדים, כזאת שנוטפת מיצים, כזאת שפשוט
זועקת לכם שתטרפו אותה. עכשיו, נניח שלא השתלטתם על עצמכם,
ופשוט בלעתם את חתיכת הבשר היפיפיה והמבטיחה והאופטימית הזאת
שלמה, והיא עושה את דרכה המופתעת דרך פיכם לוושט, ולקיבה.
דמיינו לכם את פיסת הבשר, שכל מה שעשתה לעולם זה להתבשל
ולהתגאות במופגן בריחניותה, דמיינו את ההרגשה האומללה שלה
כשחומצות קיבתכם הקולקטיבית מתחילים להשחית את הבחוץ הפריך -
אך - עסיסי שלה, מתחילים לגזול ממנה כל טיפת טעם וערך תזונתי,
והקיבה כמו מדוזה ענקית מתחילה להתכווץ וללוש אותה עד שהיא כבר
לא בטוחה איך קוראים לה (שולה), וממה היא עשויה ומי היא בכלל.
תחשבו איך מרגישה שולה, בעודה נשדדת באלימות מכל צלם פרגית,
כאשר היא נזכרת בימים היפים בפריג'ידר, כשנחה בסתלבט, התכוננה
ליום הגדול בו תתממש ותהיה כל מה שהיא יכולה להיות - היום בו
תצטרף למחלקה של אחיותיה על השיפוד, תעלה אל קו האש, ותזכה
ברגע התהילה. ראו אותה, מיטלטלת בפאסיביות מיואשת, מהרהרת
בימים היפים בהם חשה תקווה, בהם ידעה מי היא ומה ייעודה -
ותוהה אם הם היו באמת, או שרק חלמה אותם.
תארו איך היא מרגישה כשהיא פתאום סוף סוף רואה אור בקצה המנהרה
- ומגלה כשהיא מנסה לזוז שהיא בעצם נהפכה לגוש חרא כשישנה
וחלמה על זמנים טובים יותר - כמו פארודיה עלובה על קפקא -
ושהאור בקצה המנהרה זה בעצם רקטום אחד גדול, וניצנוצי הכוכבים
השתקפויות במי אסלה.
שולה פתאום מבינה שהיא לא עוד פרגית - היא שולה-גוש-קקה. אמנם
כבר לא ממש מעוררת תיאבון, אבל בעלת כושר הרתעה שלא היה לה
קודם. פתאום היא מבינה איך שהייתה שרמוטה בגילגולה הקודם -
ומתביישת. איך שכל אחד או אחת שלטשו בה עיניים - יכל להריח,
ללקק, לטרוף - לקבל.
ולמה להגיד חרא כשאפשר לומר דשן? "אני יכולה להזין גנים שלמים,
גנים מופלאים!" אמרה, והרגישה איך שבטחונה ותחושת הייעוד
חוזרים אליה, איך שציפור נפשה מתנערת מהג'יפה, נושאת עיניה אל
השמיים הגדולים ומתכוננת להרקיע שחקים.
ואז - רק אז - באה הנפילה.
אז, ברגע ההבנה, ברגע ההארה, ברגע הגאולה - אתם קמים ומורידים
את המים. כי זה מה שעושים עם חרא. שולה-גוש-קקה נופלת בטורנדו
איום התהומה, אל תוך שחור שחור יותר מכל שחור שהכירה, ורק אחרי
עידנים אינספור של חושך מצריים, שולה עייפה ובוכייה מגיעה לצד
השני - ונזרקת לים התיכון. ועוד לפני שהבועות והקצף הספיקו
להתנתק מגופה השוקע - שולה רואה פה פעור של דג מכוער משמאלה,
שגודל במהירות שטנית.
"שיט," היא חושבת.
עכשיו, את המשך הסיפור אנחנו כבר עברנו פעם אחת. המעיים,
המיצים ו (צמרמורת) המדוזתיות. רק בכדי לסכם, תארו לכם שאתם,
עם שולה, יוצאים שוב מהצד השני, בליווי כמה בועות פלוץ חומקים,
רואים אותה נפלטת סוף סוף החוצה, רק לגלות שעכשיו היא קקה של
דגים. ראו את הטרגדיה בעיניה, את ליבה השבור. שמעו את זעקתה
מחרישת האוזניים, זעקת שאול מצמררת. זעקה של נשמה אבודה
ומרוסקת.
כי חרא של דגים, זה כבר באמת דבילי.