הולכת לי ברחוב,
במן אדישות כזאת.
הידיים בכיסים,
הראש בעננים.
שוב שביתה,
וערימות הזבל מפוזרות בכל מקום.
גם בין בני- האדם.
אנשים לא מראים אכפתיות,
הם מתעלמים.
חיים להם את חייהם...
פתאום,
את השקט שלי מפר
צליל אמבולנס צורמני שהרגע עבר ברחוב;
עוד פיגוע...
כנראה שכבר אין מה לעשות,
במציאות המסריחה הזאת.
איתה אנו חיים.
אז אולי כבר עברנו את שלב ההפתעות;
עכשיו, אנחנו רגילים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.