גדולים הכבשים ומפוטמים
וצמרם מעולם לא גולח, אף בקיץ,
ולא היה טובח מהם, כבני לוויה
היו לו, או ככלבים הנאמנים
ואת פעיותיהם אהב לשמוע טרם בוקר
ליד מפתח המערה, אז גלל את האבן
והניח להם לצאת אל האי
ובערב מעצמם שבו אליו,
לבנים וזכים כחלבם, רכים כצמרם,
לא הניח לו לבו לטבחם
והיה יוצא לסעוד אל הים
ובלילות אפילים היה צולל במים
השקופים ולוכד תמנונים ודגים זוהרים,
בשרם קריר וגמיש כאגוז, מתפצח
בפה, ענוג וניחוח,
גם דולפין לכד מדי פעם, ובשר אדם,
זה הטוב מכולם, טרוף דוכי ומשבר,
ולא נגע בכבשים.
הבוקר, עת עמד וגישש במערה
זועק בייסוריו כי אבד מאור עינו האחת
לא ישוב ויראה לעולם
ואל הים העוגב הרטוב לא עוד יבוא
שמע פעיית הכבשים וטלאיהם
ולא עמד בו לבו. ניצב ליד המפתן,
גלל האבן וגישש, פן עמם ימלטו
אודיסאוס ומרעיו.
כל הלילה רדף אחריהם בעלטה
מכותל אל כותל מהדהד,
שומע צחקוקם המקנטר ועלילות
לעגם עת השליכו עליו חלוקי אבנים,
בוודאי מתחמקים הם, נאלמים,
תחבולה זוממים כדי לצאת עם הצאן
והוא עומד ושומר על יקירותיו,
בנות כנף צמר לבן כי לא יצא אדם
עמן, ושחרר את כולן, ושב וחסם
את הפתח ונפנה - וריק
האולם, לא ישמע הבל פה או
פעימת לב.
כי הערים עליו אודיסאוס. |
