לפני כמה שנים עצי החורש הסמוך לקיבוץ החלו ליפול בזה אחר זה,
כנראה מזקנה.
דודי מצא בכך סמליות וטען שכמו העצים, כך גם הקיבוץ הולך
ונעלם.
כמו היער, כמו הקיבוץ, כמו מפלגת העבודה שלך, כמו המדינה, גם
אתה, לאט לאט.
הקליפות מתחילות להתקלף, אחת אחרי השניה
ופתאום אתה מעיז להגיד שכואב לך,
ענף ירוק ורך עם חכמה של גזע
מבויש
בשארית כוחותך
אתה נוטע בנו
בבניך בנכדיך בנינך
את עצמך.

מישהו שאל אותי כמה נשאר לך
ואני רתחתי מבפנים הרי
איך מדברים על אדם ניצחי כמוך במושגים של זמן.
הגוף בוגד בנפש-
אני רואה אותך מתייסר מולי ופתאום מבין את המושג.
כואב לראות אותך כואב,
אתמול אמרת שאתה כבר לא יכול להתרכז בקריאה
ורק תשבצים, שאף פעם לא ממש אהבת, אתה מצליח לפתור.
גם כאן אפשר למצוא סמליות- כל חייך למדת, צברת ידע, ועכשיו
לקראת הסוף אתה בודק את עצמך.
קשה לי להסתכל עלייך נובל
סבא
ויש עוד כל כך הרבה דברים לומר
אבל משום מה איני מצליח להוציא דבר

וביער החלו לטעת עצים חדשים.