כשהתעוררתי, נפרד רק בקושי משרידים אחרונים של שינה מתוקה,
מתפנק רק עוד קצת תחת שמיכת הפוך החמה, הפניתי את ראשי ימינה.
אך את, לא שכבת שם לצידי במיטה.
אחרי שהשעון המעורר שכנע אותי שהוא אינו מתכוון לוותר, קמתי
ונעתי בכבדות לחדר האמבטיה, להתחיל שוב פעם, את הלו"ז של עוד
יום מטורף. מהמראה נשקף אלי פרצוף לא מגולח ושיער מבולגן, אך
חיוכך לא הביט עלי מבעד למראה. בדקתי.
גם אחרי שעצמתי ופקחתי את עיני מספר פעמים נשארתי עומד שמה
לבד. ניסיתי לזכור איזה יום היום, כדי שאדע כמה זמן עבר, אבל
איכשהו זה לא נראה חשוב כל כך , במילא את עדיין תישארי לא כאן,
אז חזרתי לחדר השינה ולבשתי את בגדי. שוב פעם, לא היה אף אחד
שיסדר לי את העניבה.
כמובן שכבר הייתי באיחור ולחוץ, אז החלטתי שאת הקפה אני כבר
אשתה בעבודה, אני הרי שונא להגיע אחרון למשרד, ופה אני במילא
אשתה אותו לבד.
באוטו פתחתי את כל החלונות, לתת לרוח הקרירה לסלק מעלי סימנים
אחרונים של שינה, וסרקתי את התחנות ברדיו כדי למצוא משהו טוב
לשמוע.
בתחנה שאני לא סובל, נגנו את השיר שאת אוהבת, אז החלטתי כבר
להישאר שם. בלי לשים לב התחלתי לזמזם אותו, ככה לעצמי לבד,
וכשהגיע הקטע של הדואט המשכתי לשיר אותו, אבל עדיין לבד. אז גם
שמתי לב שבמושב שלידי לא יושב אף אחד.
כמובן שהגעתי אחרון למשרד, והבוס שוב צעק ורתח. חשבתי מה את
היית אומרת לי לעשות בכזה מצב, אז הפטרתי לעברו איזה חצי סיפור
על לילה 'קצת' שובב, ושיש לה חברה, זה יותר מהספיק כדי להרגיע
את המצב.
בהפסקת צהריים הלכנו כל החבר'ה לאיזה סינית פה בסביבה.
כשהמלצרית הגיע היא ממש הזכירה לי אותך, אז רק כדי להיות בטוח
בדקתי את התג עם השם שלה, ועד כמה שאני זוכר אף פעם לא קראו לך
איילה...
כשחזרנו למשרד נזכרתי שהקפה מהבוקר נשאר עדיין בגדר משאלה, אז
משכתי עוד קצת את ההפסקה ושתיתי אותו יחד עם שלש סיגריות -
לייט, למרות שעכשיו זה כבר לא ישנה לאף אחד.
איכשהו היום עבר, וחזרתי הביתה - לא מדי מאוחר. בהתחלה לא
הבנתי למה הדלת של הדירה עדיין נעולה, אבל אחר כך דווקא חייכתי
לעצמי כי הבנתי שכל מצב אחר היה אומר שפרצו לי לדירה.
לארוחת ערב בשלתי פסטה, עם מעט מאוד שמן, כי זה לא כל כך בריא
(ככה אמרת!) ואת הכלים ערכתי רק לאחד. הפעם לא טעיתי. ואולי זה
בגלל שגם אם היית כאן היית אומרת שאת לא רעבה?
כששבעתי הדחתי את הכלים והלכתי לסלון, לראות קצת טלוויזיה.
ישבתי על הספה לבד, לכן יכולתי להתרווח עליה כ-ו-ל-י , והיה לי
ממש ממש נחמד.
הקרינו איזה סרט פעולה ישן, ותהיתי אם גם הגיבור שלו הולך בסוף
לישון לבד. החלטתי שכן, מה שגרם לי קצת להצטער בשבילו, אבל בו
בזמן גם לחוש הזדהות עמוקה.
ועכשיו זהו, זמן לישון, עוד יום עבר. דווקא את זה אני עושה די
בשמחה, אפילו מחכה לזה ממש. לפעמים אני חושב שזה החלק הכי טוב
בכל היממה.
למה? מה זאת אומרת למה? כי אני יודע שעכשיו סוף סוף יש לי כמה
שעות איתך, ורק איתך, לבד....