מעילו שחור ונעליו אדומות,
אישוניו רחבים ועיניו קטנות.
בשוכבו על השטיח
הוא מסביר חרש למנורה
"אוי אוי אוי,
איזה מין מרבץ,
תכף אפסע אל המרחץ,
אפשוט לי את בגדיי,
אשחק בשני שדיי,
אלטף את איברי,
ואם יותיר לי זאת גופי,
גם אלקק את חריצו של ישבני."
השזיף המורעל,
זה שלא מכבר נטל,
משדר אל ראשו גלים גלים
של עננים קטנים.
הוא מתייצב לאיטו על שתי רגליו,
ובשצף קצף פושט בגדיו.
מחפש הוא את שדיו
וזועק באימה שאחד נגנב.
הוא לפחות נרגע
שאיברו עוד בנמצא.
הוא מלטפו במרץ,
עד לבוא הפרץ,
שמותירו מרוקן ודי חיוור.
ומשם, אל המטבח הוא דוהר,
שובר את כל שיניו ואת דלת המקרר.
מכלה כל מעדן ופחית,
אך אין זה משנה מאום לריקנותו הפנימית.
והמקרר כבר התרוקן
והוא שוב נותר ערום, רעב, מסכן.
ולפתע מבחין הוא בפינה, נאה ומעוגל,
נח לו בשתיקה, עוד שזיף מורעל.