היא סבלה מכאבים חדים בבטן התחתונה. היא ידעה שאלה הפרפרים
שהתעופפו לה בפנים בגללו.
אם היה אלוהים באמת, ככה הוא היה נראה, כמוהו. ככה הוא היה
מדבר, כמוהו. ככה הוא היה מנשק אותה, כמוהו.
היא נשכבה על הרצפה הקרה, מנסה להעביר את הכאבים הפיזיים יחד
עם הכאבים הנפשיים מתוך ידיעה עיוורת שהוא לא הולך להתקשר,
שהיא היתה סתם סטוץ עבורו, ושהחיים שלו כבר חזרו למסלולם שעה
אחרי ששפתיו נגעו בשלה.
היא לא העזה לקוות, גם לא במעט, שהוא ינסה ליצור קשר, להיפגש,
שאולי רק אולי, היא באמת מצאה חן בעיניו.
היא ידעה שהיא עושה את זה תמיד. תמיד מחפשת את אלה שיפגעו בה.
זה היה המאזוכיזם הפרטי שלה, אבל הפעם היא פגעה בעצמה בול.
הכאבים שלה בבטן התגברו והיא הרגישה שהשכיבה על הרצפה בהחלט לא
מועילה להם, אז היא לקחה את התיק שלה ויצאה להסתובב בחוץ.
השעה היתה אחת עשרה בערב. היא ידעה שרוב החברים שלה יצאו לפאב
או לשבת לנוח איפושהו, אחרי הכל בעוד חמישה ימים מתחילים
הלימודים וכולם רצו למצות את החופש בצורה משמעותית. אבל היא לא
יכלה להפסיק לחשוב עליו, והמחשבות האלה הרחיקו אותה מכולם.
היא ידעה שהוא יהיה בפאב, היא ידעה איפה, הזמינו גם אותה. היא
פשוט פחדה מהמפגש איתו. פחדה מהיחס שלו כלפיה עכשיו. רצתה לדעת
מה הוא חושב, אבל פחדה להתקרב. אז היא נשארה בבית עם הכאב שלה,
שלא התרפא.
היא ידעה שהיא עושה את זה תמיד. תמיד מחפשת את אלה שיפגעו בה.
זה היה המאזוכיזם הפרטי שלה, אבל הפעם היא פגעה בעצמה בול.
היא התיישבה על ספסל באיזו גינה חשוכה והדליקה לעצמה לאקי אחת,
ויחד עם כל שאיפה היא חשבה על האירוניה שבין החיים שלה לבין
הסיגריות שלה, והעלתה על פניה חיוך מר.
היא הביטה בשעון, השעה כבר היתה אחת בלילה. איך שהזמן רץ
כשמתענים במחשבות...
בדרך הביתה, שארכה כחצי שעה, היא דמיינה את עצמה בסרט. איך היא
מגיעה לכניסה והוא יושב שם, מחכה לה שתבוא. איך הוא מנשק אותה
שוב, אומר לה כמה היא חשובה לו ומרחף איתה משם לענן שלו.
והנה היא מצאה את עצמה בכניסה לבית, עומדת כמופתעת, למרות
שידעה שהפנטזיות שלה לא הולכות להתגשם, והיא לבדה.
היא ישבה על המדרגות, הדליקה עוד לאקי, בכתה קצת ועלתה הביתה.
בחדר, בחושך, יחד עם המוזיקה הגותית המדפרסת שהיא בחרה לשמוע,
היא חשבה איך היא עושה את זה תמיד. תמיד מחפשת את אלה שיפגעו
בה. זה היה המאזוכיזם הפרטי שלה, אבל הפעם היא פגעה בעצמה בול,
בבטן.