יד עלומה נוגעת בעיבי הזמן
פורמת את רקמת הגעגוע
ומוסיפה, תך משלה,
לכדי הווה שלו רגוע

(הקודש והחול התערבבו זה בזה
להיות שלולית של בוץ ורפש).

אור הפנסים נשפך על חיוכיך
הניתנים חינם אין כסף בלילה הזה.
אני עוצמת את עיני ומחכה לרגע
שבו תלך מכאן פרוע והוזה

(יש פעמים שהעולם אינו מבחין
בין תאוות הגוף למאווי הנפש).

אני יודעת וקוראת את התוים שפניך
כמו נהנית מן הריסוק המתקרב ובא.
נשארת במקומי אני פותחת את ידיך
עכשיו זה רע. אולי אחר כך אהבה.