שני רווקים תל-אביבים טיפוסיים שכמונו.
הכל רגיל, אולי בנאלי משהו.
אותו פאב שכונתי ישן,
אותה עבודה משעממת בתור
קופירייטר שנון עלק באיזה עיתון מחתרתי,
מתנמנמים עם החיים.
מבזבזים אותם, ככה אבא אומר,
בהרצאה החודשית שלו, אבל אני לא אוהב להגיד את זה
זה מפחיד אותי.
לכן החלטנו לטייל קצת במעוזי בהומייה העולמיים,
דחף עז לחפש ולהכיר עוד מיני טיפוסיים אפרוריים כמונו,
מלנכולים עד מוות,  ככה לפחות אמרה האקסית,
ובאמת שאין מה להתבייש בזה.
אז יצאנו, טיילנו,
מצאנו?
לא ממש, נראה לי שגיל ואני אפילו איבדנו.
איבדנו את הבטחון בחוסר המעש,
התחלנו לפחד,
לחשוב שאולי, רק אולי,
אנחנו טועים, ותאמינו לי,
זה מפחיד מאוד לחשוב ככה...