הלכתי בעודי אוהב אותה. הכל חשוך בשתים עשרה בצהריים, מצב
א-לוגי. ההליכה לא הצליחה להסב את הצומת שלי מלאהוב אותה,
וראשי התמלא עינוגים היפותטיים ופאתטיים לגביה. כמו גם זעם
טהור ומתפרץ לגביי. לאהוב אותה היה נמשל להשלכת עצמך לתוך בור
מלא עקרבים צהובים. העוקץ לא הורג אותך, אבל הוא כואב כאילו
נפלת לפחות לביצת לבה מבעבעת. למה הדברים החמים חייבים להיות
מבעבעים?
למה האהבה לא מבעבעת?
העינוגים ההיפאתטיים הנ"ל החלו הופכים את עצמם לנחשי קינאה
נמתחים. נפרשים. למה וכל מיני דברים כאלה. מרחק ההליכה כבר נמס
ממוחי, והידיעה שהיא אוהבת אותי לא הצליחה לעסות את נשמתי
מהתיפסון שנאחז בה, נאחז כמטפס הרים נועז האוחז את אהובתו בל
תיפול לתוך התהום האפלה. התהום האפלה שלי היא השפיות, ואהובתי
היא אמא רוסיה.
אפילו להזעתי הנוזלית המוצקה לא שמתי לבבי, בעודי הולך ואוהב
אותה, מודע פחות ופחות למעשה ההליכה עצמו. הליכה לי פירושה
תנאי קיים שלא ירפה מלנסות להסב את צומת לבי ממחשבות מערערות
נפש רכה. הליכה לי פירושה אחיזה בחיים האמיתיים. לא האמיתיים.
הקלים. לא הקלים. הפשוטים יותר. כן. הפשוטים יותר. הליכה לי
פירושה אלוהות שנמדדת לא בכוח ידה האימתנית, אלא במספר צעדיה
הנוקשים על מדרכות רחובות ערפיליים. האהבה לעולם תהיה מסובכת,
וההליכה לעולם תהיה פשוטה. הסיבוך מהאהבה והלאה. הפשטות
מההליכה ולעולם. השמיים שנפרשו מעל ראשי המתחמם החלו נעצבות
ומתכהות, כמו מוכיחות שהליכה לא היא הפתרון למעשיית הכזבים
שלי. שפיותך הולכת ואוזלת ככמות האור ברקיע המכסה את ראשך
מהריקנות שבחלל. וכשיהיה חושך? שאלתי את המודע. כשיהיה חושך,
תמות לא תמות, תחיה לא תחיה, תחשוב לא תחשוב, תצרח לא תצרח,
תראה לא תראה ותשמע, תשמע, תשמע. אמר לי המודע. וכל רצונותיי
היו לאהוב אותה מקרוב. ועוד מעט החושך יבוא ושפיותי תאבד עליי
ואהיה כקליפת תפוז מתגלגלת בשדה, שריד לזוג נאהבים מצליח שהתנה
אהבים ואכל תפוזים ועוד יתחתן ויוליד ילדים ויחיה את חייו עם
כבשה וגדר לבנה וורדים אדומים מדם, אבל לא מדם. כקליפה אהיה,
והפנימיות ממני והלאה, כסטירת העולם על פניי.

ובעודי הולך, החושך ירד, ואיתו ירדתי לסוף דעתי ההולכת ונגמרת,
עד שנגמרה אף היא.

ואני? אני נשארתי בסופה.