השעה 1:21, אני יושב על המחשב ומתחיל לכתוב מסמך ב-
.MICROSOFT OFFICE  WORD לאחר שלא הצלחתי לישון מרוב מחשבות
התחלתי לחשוב לעצמי שמגזימים בחשיבות השינה ושיהיה לי מספיק
זמן לישון מחר (כלומר היום) באוטובוס בדרך לחרמון.


"מזמן לא כתבתי" אני חושב לעצמי, "אולי הגיע הזמן שאכתוב משהו"
ובדרך כלל אני כותב על מחשבות הרגע, על מה שלבי נתון בו כרגע
או לפני דקה קלה. היה זה יום של התחלות חדשות, ניתבתי עצמי
בתחנה המרכזית החדשה ת"א בחיפוש אחר קו 601 או 501 שייקח אותי
אל יחידת המעבר בגלילות. התרגשות קלה נוסחה באוויר, תמיד זה
ככה כאשר עומדים מול משהו חדש ולא ידוע. למרות שבדרך כלל בסופו
של דבר ההרגשה חולפת די מהר והדבר החדש לא באמת מרגש כל כך
ויכול להתגלות כדבר מעיק או אפילו שלילי תמיד אני נופל ברשתה
של ההרגשה הזו שמרגשת אותי כל פעם מחדש ולוחשת באוזניי הבטחות
שוו על עתיד טוב יותר ועל דף נקי יותר שנפתח בספר. "הפעם זה
יקרה לך איתי , הפעם זה יקרה". בסופו של עניין אני מגיע לאותו
רציף מבוקש לאחר שאני מכיר קצת יותר טוב את התחנה מכל הפטרולים
שעשיתי שם ואני רואה קבוצה של חיילות וחשבתי שזה הגיוני יותר
שזה הרציף שאני צריך. לא הזכרתי עד עכשיו אך נותרה לי חצי שעה
להגיע ליחידת המעבר והתקווה פרסה כנפיה כמעט קליל. אני מניח
שבשל כך רציתי אישור נוסף שאכן זה הרציף ושקו 601 אכן עובר כאן
ושאני לא הוזה. אישור לא נחוץ לבן אדם מן השורה אך אני מעיד על
עצמי כי מן שורה זו יצאתי מלפני שנים רבות ויש אפשרות שנולדתי
מחוץ לה. אז בכל מקרה עיניי מחפשות קורבן לשאלתי עד שעיניי
נחות על יצור חמוד המרכין את ראשו במקצת. איני זוכר בדיוק מה
עבר לי בראש אך אני חושב שהעניין היה ברירה טבעית וכמעט
תת-מודע. פשוט מכל הבנות שהיו שם מצאתי את זו כהכי מושכת או
כהכי יפה, אולי נכון יותר להגיד שהיצר הגברי שלי פשוט עשה אחד
ועוד אחד והתוצאה הייתה- (לא אני לא הולך לכתוב את המס' 2 מפני
שכתיבת המס' 2 תבטל את האומנותיות שבעניין ותוציא את הטעם מן
היצירה, או שבעצם ע"י כתיבת שורות אלה כבר עשיתי זאת?!) שפניתי
אליה ושאלתי- משהו בנוסח "תגיד קו 601 עובר פה נכון?. עכשיו
לפני שאמשיך הלאה ברצוני לציין כי באותו הרגע ועד לרגע שבו אני
אציין בהמשך לא היו לי תכנונים רציניים כלשהם ומחשבות רציניות
בנוגע לקיום קשר קבוע כלשהו עם אותה אחת אך היא פשוט
הייתה היפה מכולם ברציף, ותת המודע שלי בטח חשב לעצמו "אם אתה
מתכוון לשאול מישהי משהו- באמת בלי קשר לתוכן הדבר, למה שלא
תשאל את הבחורה הכי יפה באזור? מה כבר יכול לקרות?". ובאמת
עיניי סקרו את הרציף, מצאו את המטרה ושאלו השאלה. ואז פניה
התרוממו מעט, עיניה קרנו ופיה התרחב לכדי חיוך וכמו כן גם לבי
התרחב לרגעים אלו. אולי חיוך זה העביר ללבי גלים אל-מוחשיים
שגרמו לו להתעצם. מן גלים חיוביים או שליליים שאנו בני האדם
מעבירים אחד לשני באין מודע. מן שפת תת-מודע שתתי המודע שלנו
משתמשים בה כדי לתקשר אחד עם השני. אולי גלים כמו גלי האלפא
שאתם תת-המודע מתקשר איתנו בחלומות. דרך אגב כשאני חושב על זה
וכך לפחות אני מקווה שקרה זה שלפני חיוך זה תת-המודע שלה חשב
לעצמו "היי הנה גבר נאה מדבר איתך- תני חיוך" .לאחר החיוך
תתי-המודע שלנו סיימו לדבר לרגע והיא ענתה לי שאכן הקו עובר
ברציף ושאני לא הוזה! למרות היותי אדם שלא מן השורה. האמת שהיא
פשוט אמרה משהו בנוסח: "כן". בעצם אני לא זוכר בדיוק אבל זה
נשמע מצחיק שזה מה שהיא באמת אמרה ולא יותר. אני זוכר אבל שהיא
הייתה אדיבה מאוד ואמרה לי שגם 501 טוב בשבילי ודיברנו קצת על
הא ודא. באוטובוס התחוור לי שקו זה לא יוביל אותי בדיוק למעוז
חפצי אך הבנות שישבו לידי (אני ישבתי יותר מאחורה בצד ימין
וכסא מאחוריי כמה בנות מהרציף והיא ישבה משמאל כמה כסאות
קדימה) הסבירו לי שקו זה לא מגיע ישירות לגלילות ועדיף לקחת קו
אחר באמצע (149). לבסוף ראיתי שהן והיא (כלומר הבנות מהרציף +
היא) יורדות ואני אחד שהולך עם העדר בדרך כלל ולא היה לי מושג
איך להגיע לגלילות אז ירדתי איתן. היא הייתה ממש נחמדה ונתנה
לי את הטלפון של יחידת המעבר ובאמת התקשרתי והודעתי שאני מאחר.
היא אפילו הציעה לי מסטיק פירות בשלב כלשהו, אפילו פירות מיקס
לא סתם!. קו 149 הגיע ועלינו ביחד. ישבתי לי במושב ימני די
בסוף (שוב) ולפתע היא ניגשה אליי ושאלה אם היא יכולה לשבת
לידי. "מה את צוחקת?" חשבתי לעצמי למה שלא תשבי לידי? את לא
מריחה מוזר או משהו נכון?. שאלתה לא הייתה נחוצה שכן בדרך קבע
זרים מתיישבים אחד ליד השני באוטובוסים מבלי לשאול ואנחנו כבר
לא זרים כל כך, אז למה נשאלה השאלה?. אני בכל מקרה פשוט שיערתי
שאין לה מקום אחר או שהיא לא רוצה להיות מנותקת מחברותיה
מהרציף ואישרתי את בקשתה בחפץ. לא בדקתי את העניין לעומקו
ועדיין איני בטוח כי יש עומק כה רב בו.
בכל מקרה דיברנו קצת, אמרתי משהו שהצחיק אותה ודיברנו על
העגילים המתפרקים לשני חלקים והלא תקניים שלה, נושא לא רע
לשיחות חולין מסתבר (גם שיחות על פדופילים מסתבר (והמבין
יבין)). ירדנו מהאוטובוס והיה רגע שבו היו לי שתי ברירות, האחת
להגיד שלום יפה והשנייה ללכת בקצב שלה ולהמשיך לדבר אתה. ופה
תת-המודע שלי כבר לא הציל אותי ועדיין לא חשבתי עליה כאל משהו
רציני שימשך יותר מיום זה אך הייתי מודע לכך שאם אלך ממנה אכעס
על עצמי לאחר מעשה, למרות שלא תכננתי שום דבר רציני או בעצם
שום דבר, ככה זה המוח האנושי לכו תבינו.... . אז המשכנו לדבר
והיא כבר לא הייתה היא יותר, היא נהפכה ל"אולה" או כפי שראיתי
שכתוב על תיקה "אולגה". ואני נהפכתי ל"איתי" או כפי שחברי
עומרי נוהג לקרוא לי מדי פעם "שמן דפוק" (למרות שהבהרתי לו
שימי השמנות שלי מאחוריי ואין צורך לקרוא לי ככה וכינוי זה אף
אינו POLITICLY CORRECT  לגבי). אז בכל מקרה היא אמרה לי שהיא
מנתיבות מה שלא הטריד אותי כל כך אז מפני שלא חשבתי שאני אצטרך
באמת להגיע לשם ואפילו הצחיק אותי כי עשיתי שם כמה שבועות לפני
כן שבוע תגבור משטרת ישראל במסגרת הקורס שלי בבה"ד 7. הסתבר
ששנינו הולכים ליחידת המעבר ביחד ושהיא מתחילה היום קורס
מאזינות בבה"ד 15. כשאני חושב על זה זהו היה יום של התחלות
חדשות גם בשבילה. הגענו ליחידה ושם התחילה לדבר עם כמה
מחברותיה שחיכו לה שם ואני שגם ככה איחרתי הלכתי לקבלה ושם
קיבלתי טפסים למלא ומחשבותיי הוסחו ממנה. מאוחר יותר באותו
היום הגיע השעה ובה בנות הקורס החלו לעזוב לבה"ד 15 ואז עיניי
ראוה והייתי חייב להגיד לה לפחות שלום אז ניגשתי אליה ובאתי
להיפרד אך כשעשיתי זאת היא לא פנתה מיד והלכה אלא הייתה מן
שתיקה מוזרה ובעוד אנו מסתכלים אחד על השני רכיב נשכח במוחי
החל להלום בי עם הפטיש הכי כבד שיכל למצוא עד שלבסוף הבנתי מה
הוא רוצה וגמגמתי משהו בסגנון: "אהההה יש לך אולי מספר...
אהההה....". היא קטעה אותי באמצע למזלי ואמרה משהו בסגנון: "כן
נישאר בקשר"  ואז לבסוף התעשתי ולקחתי את הטלפון שלה והיא
אפילו ביקשה את שלי. באותו הרגע שחלק זה במוחי הלם בי זהו החלק
בסיפור שבו אני מציין שזהו הרגע שבו התחלתי לחשוב עליה ברצינות
(הבטחתי לפני כן בסיפור שאציין את הרגע הזה והנה אני מקיים).
באמת לקח לי קצת זמן להגיע לכך אך לפי מבחן התוצאה יצאתי די
בסדר. אני מניח שבתחילה לא חשבתי עליה ברצינות כי איני נוהג
לקבוע לעצמי מטרות לחיזור כפי שגברים מסוימים עושים ולאחר מכן
מקום מגוריה הרחוק הרחיק אותי מלחשוב כך וגם לאחר שמספרה היה
בידי דבר זה הרחיקני כמן משב רוח חזק שדוחף בעקשנות. בנוסף לכך
החלה היא קורס יסוד של 6 חודש מה שלא עודדני. אך לאחר זמן מה
של התלבטויות ושיחת טלפון אתה החלטתי שחבל לוותר ללא ניסיון,
או אולי זה תת-המודע שלי שחשב לעצמו "אל תהיה הומו בסדר!!!".
בכל מקרה באותו היום ייצבתי עצמי והתחלתי ללכת נגד הרוח. באותו
היום התחלתי את "פרויקט אולגה".

השעה עכשיו 3:24. אני די עייף, אני מתחיל לחשוב שממעיטים
בחשיבות השינה ושבטח לא אירדם באוטובוס בגלל כל הטלטולים. לילה
טוב.