מוקדש לצליל אהובתי
אני וצליל היינו חברות מאז ומתמיד. בעצם, אם לדייק, מכיתה ז'
ביסודי. אבל בגלל שהיא החברה היחידה שנשארה חברה כל כך הרבה
שנים זה נראה לי מאז ומתמיד. תמיד היו בה רמזים שמעידים על
משהו, איך לומר... שונה. זה התחיל בכיתה ז', כשהיא אמרה שהיא
עפה כשהייתה קטנה. זה המשיך בכיתה ח' עם אובססיה לא מובנת
לאיזו כוסית אחת. עבר לכיתה ט' עם אובססיה מספר שתיים שהסתיימה
בניסיון התאבדות כושל (ודבילי למדי) ובהעפה מיותרת מבית הספר.
בכיתה י' כל חוסר ההבנה בקשר למצב הנפשי של צליל התחבר לכדי
תמונה אחת - צליל לסבית! אחרי ההודאה והשיחה עם ההורים יכלה
צליל להתחיל בדרכה החדשה.
כל השנים היינו תמיד אחת בשביל השנייה: אני באובססיות מטורפות
לבחורים מתחלפים, היא באובססיות לא מובנות לבחורות מזדמנות.
כששכבתי בפעם הראשונה, היא הראשונה שידעה את זה. כשהיא שכבה
בפעם הראשונה עם גבר (מה שקרה כשהיא הייתה בקפריסין עם איזה
שבדי ובלי קונדום), אני היחידה שצעקה עליה שהיא מטומטמת.
כשאני והחבר הראשון שבאמת אהבתי נפרדנו, היא באותו היום הגיעה
אליי עם פיאה ורודה וממתקים. לפני שנפרדנו, היא קנתה לי גופיה
שקופה וחוטיני. והיא תמיד הייתה שם בשבילי. יותר מכל אחת
אחרת.
מדי פעם הלכנו למסיבות גייז. היא בשביל הכוסיות, אני בשביל
הסקרנות הרגילה שלי לגלות על עצמי דברים חדשים. אז אוקי, משיכה
לבנות תמיד הייתה לי, אבל זה היה משהו קטן ולא משמעותי. מה
לעשות, בחורה של זין.
ואנחנו כל כך דומות, שזה עצוב. שתי בחורות אובססיביות שהדבר
היחיד שהורס להם את החיים זה אנשים. תמיד אמרנו שחבל שאנחנו
חברות, כי אם לא היינו, היה יכול להיות בינינו משהו מדהים.
שתינו שירתנו קרוב לבית, יום יום כמעט נפגשנו אחרי הבסיס. עד
שהתחלתי לעבוד בגלל בזבוז אדיר של כסף, ורצון לבזבז עוד.
הפגישות שלנו התמעטו, מה שהרגיז את שתינו, אבל לא באמת שינה
כלום.
אני ממש שונאת את פורים. אין לי מושג למה, אבל מכיתה ט' אני
נעדרת בעקביות מהחג הזה. פשוט לא באה לבית ספר, לא יוצאת
מהבית, מתעלמת מקיומו. שונאת להתחפש, שונאת לראות אנשים
מחופשים.
ביום שישי, צליל מתקשרת אלי. האובססיה התורנית שלה תהיה היום
במסיבה לגירלז אונלי ואני פשוט חייבת לבוא איתה כי היא מדהימה
וכזו יפה וצליל חייבת לראות אותה. אחרי בזבוז רצחני של כסף,
יציאות לא מוצלחות במיוחד ברביעי וחמישי, ובנק שמסרב בתוקף
להוציא כסף, הסברתי לה שאני לא אוכל להגיע.
-'טלי, פליז פליזזזז את חייבת לבוא!!! אני אשלם עלייך!!!'
-'צליל, לא. רק הכניסה עולה שמונים שקל! אני לא אתן לך לשלם
עליי כזה סכום.'
-'טלי, אנחנו אחיות! ככה זה! כשלי אין כסף את מביאה לי תמיד
וכשלך אין אני מביאה לך!!!'
-'אבל צליל...'
טוב, לא היה לי ממש סיכוי, היא כבר החליטה שאני באה. הצלחתי
לקחת מאחותי קצת כסף (ארבעים ואחד, היא התעקשה על השקל) והזזתי
את עצמי לכיוון הבית שלה, חמש דקות הליכה ממני. בדרך דיברתי עם
סביר-להניח-האובססיה-העתידית-שלי, וכשהגעתי אליה ניתקתי את
השיחה.
'קופה שלי, שלום! אני מרגישה כאילו לא התראינו שנים!'
'יא סתומה, רק ביום רביעי באתי איתך לעשות בדיקת איידס.'
'הא, נכון...' היא חייכה. תמיד חשבתי שיש לה חיוך מושלם. בכלל,
צליל הייתה ילדה יפה. תלתלים קצרים, עיניים נוצצות, פנים
מיוחדות שעליהן חיוך כמעט תמידי.
היא שכנעה אותי לחרוג מהעקרונות שלי ולהתחפש קצת. שמתי פיאה
ורודה מגוחכת לגמרי, אודם שחור ונצנצים. היא לבשה חצאית ג'ינס
קצרצרה, גופיה עם חורים בכל מקום בערך, וגרביונים שחורים.
'סקסית בטירוף', חשבתי באובייקטיביות.
אחרי שיצאנו לסיגריה, גלי הגיעה. גלי היא אחת שצליל יצאה איתה
פעם, אבל לא הלך. הן עדיין חברות, למרות שברור שגלי רוצה אותה.
צליל חושבת שהיא רוצה גם אותי. לא נראה לי. נכנסנו לטנדר של
גלי והתקדמנו במהירות מטורפת (גלי לא נהגת משהו) לכיוון ת"א.
יחד עם גלי באה עוד אחת שצליל וגלי הכירו באינטרנט. שירן. רוב
הזמן היא דיברה על זה שקופא לה המנוש. לסבית ממש, אבל ממש,
מפגרת.
כשהגענו, אני וצליל השארנו את המעילים באוטו, ורצנו קפואות
לכיוון הכניסה. גופיות בחורף זה לא כיף בכלל, אבל איכשהו אני
תמיד אבוא איתן. מה אתם רוצים, בפנים חם.
כשנכנסנו עזבו את גלי ואת שירן לנפשן והתחלנו בחיפושים קדחניים
אחרי הילה, האובססיה התורנית של צליל. לאחר שמצאנו אותה,
השארתי את שניהן לבד והצטרפתי לגלי ולשירן. כששעמם לי מהן,
הלכתי לשירותים. פתאום ראיתי את... אותה, נו. למרות שניסיתי לא
הצלחתי להיזכר בשם של הבחורה הראשונה שנישקתי, כשהיינו
ב"תיאטרון" בת"א. באותו הערב, לפני שנה בערך, זרקו מין פסי
פלסטיק נוצצים לחלל המסיבה. תפסתי אחד, אבל רציתי עוד אחד.
כמעט ותפסתי, אבל בשנייה האחרונה אחד מהגייז תפס במקומי. ואז
היא הגיעה, חייכה אליי, ופשוט הושיטה לי את שלה. דיברנו קצת,
ולקח לי זמן והערות מחברים כדי להבין שהיא מתחילה איתי. היא
הייתה מדהימה: שיער שטני ארוך וחלק, רזה רזה, חיוך מקסים.
רקדנו, היא אמרה לי את השם שלה, שאותו כרגע אני לא זוכרת,
וכשחברים שלי רצו ללכת אמרתי לה שאני רוצה לנשק אותה, התנשקנו
(אחת הנשיקות היותר טובות שהיו לי) ועוד כמה דברים. בזמן שאני
חושבת, היא הסתובבה וזיהתה אותי. התחבקנו, ומבלי לדבר התנשקנו
שוב. החיוך המקסים שלה הימם אותי שוב. היא פתחה את אחד התאים,
ובדיוק בשנייה שרצינו להיכנס, צליל הופיעה. העיניים שלה היו
אדומות, ואני ידעתי. זה עוד פעם קרה. עוד פעם אכזבו אותה, היא
גילתה בפעם המאה ושלוש שאנשים הם חארות. איך-שלא-קוראים-לה
הבינה כנראה שזו חברה שלי לפי המבטים שנעצתי בה, חיבקה אותי
והלכה. בלי מילים. הבנה מוזרה כזאת. כל הזמן הזה צליל בכתה
והציצה עליי במבטים שלא ממש הבנתי. התקרבתי וחיבקתי אותה. היא
לא הייתה צריכה להגיד מילה, אני כבר ידעתי. היא בכתה וסיפרה לי
את הסיפור שחוזר על עצמו כל פעם, רק עם דמות ראשית שונה.
הקשבתי לו כמו שאני מקשיבה תמיד. פתאום הדמות הראשית, הילה,
נכנסה. היא ראתה את צליל, התחילה לומר שהיא מצטערת ועשתה לי
פרצופים של "עופי". צליל חייכה שוב. רק פיסת יחס, פירור
מהאובססיה שלה, הספיקו. הן דיברו ושמתי לב שהענינים די
מתלהטים. עדיין, לא יכולתי לזוז ממקומי. אף פעם לא ראיתי את
צליל עם מישהי. רק כשצליל צחקה ואמרה לי 'נו, לכי כבר, שרוטה!'
אז הלכתי. לא מצאתי את גלי ושירן אז לקחתי בירה מהבר וישבתי
למעלה, על הספות, ליד זוג לסביות שמנות שהתחרמנו. מה אני אעשה,
זה היה המקום היחיד שנשאר. חשבתי על צליל, ועליי, ועל איך היא
שם תמיד, ועל למה אני מרגישה רע לראות אותה עם אחרת. שתיתי כמה
שוטים של טקילה כדי להפסיק לחשוב ולנתח כל דבר כמו שאני עושה
תמיד. ואז צליל הופיעה, מבטה מוזר. היא התיישבה על ידי, שתינו
שעונות על הבר, שותות, לא מוציאות הגה. שתינו המון. אני לא
חושבת שאי פעם הגעתי לרמה כזו של אלכוהול בדם. 'פאק איט', המוח
הלא צלול שלי חשב, 'בחיים צריכים לנסות הכול, גם עם חברות'.
'אבל רגע, מה... מה אני רוצה, מה קורה איתי...?' חשב החלק שעוד
איכשהו נשאר צלול. פתאום היא נישקה אותי. פשוט התקרבה אליי,
ונישקה אותי. בחיים אף אחד לא נישק אותי ככה. לא הבנתי מה
קורה. הכול סביבי הסתחרר. לא הפסקנו. גם כשגלי הופיעה, צועקת
מהפתעה בהתחלה ואחר כך שנלך כבר הביתה. יצאנו מהמועדון יד ביד.
הלכנו קפאות מקור מאחורי גלי ושירן, אבל כלום לא שינה. היינו
רק שתינו בעולם, ולא היה אכפת לי מכלום. וידעתי שגם לה. החזקנו
ידיים ללא מילים לאורך כל הנסיעה. כשגלי עצרה לי ליד הבית כבר
שתינו נרדמנו, וגלי צעקה שוב כדי שנתעורר. אני התעוררתי, צליל
לא. צעקתי עליה שתשתוק והיא עזרה לי לעלות הביתה. ליטפתי את
השיער היפה של צליל לפני שיצאתי מהטנדר.
בבוקר קמתי בחמש עם האנגאובר רציני. התמתחתי בעייפות. המשפחה
שלי הייתה בסופשבוע בכנרת, ככה שלא היה מי שיצעק עליי בגלל
שאני קמה ב"שעות לא הגיוניות כאלה". ניסיתי לחזור לישון. הייתי
מותשת ממחשבות. לא רציתי לחשוב. אבל יחד עם זאת הבנתי שאין מה
לעשות. זו צליל וזו תמיד הייתה צליל. לאורך כל הדרך. זו היא.
היא האחת שלי, למרות שתמיד ניסיתי להתעלם מהעובדה הזו, להדחיק
אותה, להשליך אותה מעליי. טלפון קטע את מחשבותיי.
'היי, טלי, את ערה?'
'כן.'
'אני באה.'
'טוב.'
חמש דקות אחר כך דפיקה בדלת. פתחתי לצליל שהייתה עם כובע
בוקרים, דיסקית ונעלי בית בצורת רגל. צחקתי.
'מה, פורים!!!' היא צחקה. איזה גומות יפות יש לה כשהיא צוחקת.
שתיקה. עמדנו זו מול זו, נבוכות. הדלת עדיין הייתה פתוחה.
'צליל...'
'ששש... אני יודעת.' היא סגרה את הדלת.
היא נתנה לי יד והובילה אותי לכיוון החדר שלי, בו היינו פעמים
כה רבות.
סגרתי את הדלת בחדר, למרות שלא היה אף אחד בבית. הרגלים. הייתי
כל כך מפוחדת מכל מה שקורה לי, אבל גם הכי מאושרת שהייתי אי
פעם. ידעתי שהחיפושים נגמרו. ידעתי שאף אחד לא יאכזב אותי
יותר. ידעתי שהיא שלי ואני שלה, וזין על כל העולם. |