וואי, אפשר להשתגע!
איך שלא תסתכל על זה, הם החברים הכי טובים שלי. עצוב, אני יודע
אבל מה לעשות?
אז הלכנו לאכול, יותר נכון, הם הלכו לאכול. ואני? אני ישבתי
בבית, ראיתי טלוויזיה. אתה יכול להבין כמה נעלבתי כששמעתי שהם
יצאו בלעדיי?
אז אנשים אמרו לי, " טוב, קורה. אולי הם שכחו? אולי הם רצו
להיות רק הם לשם שינוי?". כל אחד שאמר לי את זה כמעט הרבצתי
לו.
כבר שלוש שנים, שלוש שנים שהם יוצאים איתי לכל יציאה, אבל כל
יציאה. ולא שאני נדחף, ביוזמתם.
כל יציאה, כל ארוחה, כל מפגש, כל בכי, כל צחוק כל וכל וכל וכל
וכל כ-ל יציאה.

אולי זה בגללו?
כן, אני חושב שזה בגללו...
אה, אתה לא מכיר אותו.

תכיר, הילד החדש- נדב.
נדב המוכשר שיודע לנגן על הכול, חמוד, יפה ויותר מצחיק ממני!
עד כמה שאני אוהב אותו (ואני באמת אוהב אותו, שלא תחשוב לא
נכון), שייקח את הפסנתר, האורגן, הגיטרה, התופים וכל כלי שבא
ליד, וידחוף את זה עמוק לתחת שלא יוכל ללכת שנתיים!
תתרחק מהם!

חוצפה יש לאדם הזה. מגיע לבית הספר, מתחבר עם החברים שלי, בלי
לשים לב מעיף אותי, ואז עוד מצפה שאני אוהב אותו בחזרה?
חוצפה (למרות שאני כן אוהב אותו...)

תתאר לעצמך כמה כעסתי כששמעתי שאני מספר 2 אצלם, כל כך
התעצבנתי, לא ידעתי מה אני עושה, עד שהיה מאוחר מדי.

והנה אני פה...