כשאני עוברת לידך
ומבקשת קצת יחס
אתה נהיה הכי עיוור שניתן
בעולם הזה,
אתה לא שומע ולא רואה,
מתנתק מהסביבה,
ממני.

באמצע הדרך,
העלים הפכו להיות צהובים,
הכחול הפך אפור
והרוח עצרה מלנשוב,

באמצע הדרך, כשנהיית עיוור.

ואני שאלתי אם אפשר,
קיוויתי שאוכל,
כמעט ידעתי שניתן
להפוך עיוור לרואה.

אולי אני עיוורת לאמת,
רואה רק את האמת שלי
אבל רואה את כולך.

אתה עיוור לאמת, למציאות,
בורח מעצבך וממני,
אתה לא רואה, אולי לא מבין,
אולי לא מודע.
ואולי אתה בכלל
מקנא?!

3.2.2005

לאחד מהיחידים חסרי הסיבה לקנאה,
אז למה בכל זאת?